דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

למרות המרחק הרב עד מאד שלי מכל מה שאפילו דומה למשקל נורמלי, עברו עלי חוויות חיוביות מאד באזור המלתחה.

לפני שבועיים נסעתי עם מ., חברה טובה עד מאד, לקניות. כיוון שמ., בניגוד אלי, נהנית מגזרה שמופיעה על הסקאלה של מעצבי האופנה, נכנסנו לחנויות כמו גולף שבימים כתיקונם אני חולפת על פניהן בלי אפילו אנחת צער, כי כמו מילארד דולר, יש דברים שהשלמתי עם זה שכנראה לא יהיו לי בעתיד הקרוב. אבל להפתעתי כי רבה יצאתי משם עם סוודר בצבע ירוק מהמם שאפילו נראה עלי טוב מאד. והשארתי בחנות עוד אי אלו פריטים שנדחו לא בגלל המחסור בבד אלא בגלל מחסור מוחלט בטעם של מי שעיצב אותם.

אתמול הלכנו מ. ואני להסתובב בקניון בחוסר מעש ובמקום זה ונכנסו לחנות בגדי מעצבים. החנות הזו היא באמת מסוג המקומות שבהם אני יכולה לקנות בגדים רק לברבי שלי, וגם היא לפעמים מתקשה למצוא משהו במידה שלה. ובכל זאת מדדתי כמה דברים שעלו עלי ונדחו בגלל הצבע והגזרה ולא בגלל שאני מעדיפה לכסות את שני הציצים בו זמנית. מצד אחד יכול להיות שזה פשוט באופנה עכשיו להתלבש זרוק, בבדים שלא מנסים לעצב מחדש את האברים הפנימיים שלך,

מצד שני יכול להיות שהעולם שמע שאני בדיאטה ובא לקראתי עוד לפני שיש תוצאות של ממש להראות.

בכל מקרה, החיים יפים כל כך שאני אפילו לא צריכה להוציא כסף על הבגדים כדי שהם יעשו לי טוב על הלב. 

שזה מזל כי הדיאטה הזו עלתה לנו ביוקר רב עד מאד מאד.

נ.ב

"זה רק אוכל" הוא משפט שקרי מכל כך הרבה כיוונים וסיבות שאני לא מתכוונת לכבד את מי שהמציא אותו אפילו ביריקה לכיוון שלו, ולא רק כי אני צריכה את הרוק בשביל להגיר אותו על כל הדברים שאסור לי עכשיו לאכול. 

לפני שנה וחצי עברנו, האיש ואני ליד בית ספר לנהיגה. סתם עברנו לידו במסגרת טיול להכרת הסביבה אבל זה הזכיר לי שאני באמת מתכוונת ללמוד נהיגה סוף סוף. וזהו, זה היה הסוף. תוך יומיים היתה לי מורה נהדרת, תוך 3 חודשים (והמון כסף) היה לי רשיון. הו החופש.

לפני שנה בערך דיברנו האיש ואני על לעשות משהו לגבי המשקל שלי כי לא  נוח לי איתו. לא רציתי להתעסק עם זה, רציתי פתרון מהיר שידרוש ממני מינימום השקעה. אבל אין כאלו. כולנו יודעים את זה. בסופו של דבר התחלתי לקרוא על קיצורי קיבה. היתרון העיקרי שלהם זה שמישהו אחר סותם לך את הפה. החיסרון העיקרי הוא ש-20% מהאנשים שעוברים את הניתוחים האלו, מאבדים הרבה יותר ממשקל, הם מאבדים את היכולת לאכול ופעמים גם את היכולת לנשום. זה כמו ניתוח לייזר לעיניים, נשמע טוב בתיאוריה, כל עוד את בצד הנכון של הסטטיסטיקה. ואני עם סטטיסטיקה לא מתעסקת.

בכיתה שבה למדתי סטטיסטיקה באוניברסיטה היה מי שהרים יד ושאל "רגע, אז מה זה ממוצע?" ורק לידע כללי, זה היה אחד מהתאומים לב, בשלב בו הוא העמיד פני אינטלקטואל. (כפי שאתם יכולים להבין מהאנקדוטה, הוא לא שחקן טוב במיוחד וההרפתקאה לא החזיקה מעמד יותר מדי...)

וגם אם נופלים בצד הנכון של הסטטיסטיקה זה ניתוח בהרדמה מלאה שבו פותחים לך את הבטן מצוואר ועד פופיק ורק ההתאוששות מזה מוציא את החשק לחיות ואם אני לא רוצה לחיות למה לי לרדת במשקל?

בקיצור, מצאתי מסלול עוקף שנותן לי את רוב היתרונות אבל בלי רוב החסרונות: ביום שלישי הכניסו לי בלון לקיבה. הוא יבקר שם במשך 6 חודשים שבהם אני ואוכל צריכים לבסס מערכת יחסים חדשה שבה אני שולטת והוא לא. זה לא כמו אלכוהוליזם, או סמים, אי אפשר פשוט להפסיק עם אוכל (למרות שבינתיים אי עושה עבודה לא רעה..) צריך למצוא דרך להתייחס אליו באופן פחות תלותי? הרסני? נהנתני?

למה דיברנו בהתחלה על נהיגה? כי אני מרגישה כאילו בסופו של דבר, למרות שדיברנו על זה לא מעט, דיסקסנו יתרונות וחסרונות (החסרון הגדול: זה לא מכוסה על ידי הקופה ועולה את כל חסכונות שלנו ל-2008. ואני בעד חסכונות הם עוזרים לאיש להתגבר על הפחד שלו מזקנה) ובחנו שני מנתחים - אני מרגישה כאילו דילגתי שוב על הקטע שבו אני חושבת על זה ומפנימה את ההשפעות כראוי.

מצד אחד, יופי, כי בפעם הקודמת זה הסתדר לא רע וירדתי ביומיים האחרונים 2.5 קילו, ובקצב הזה אני אעלם תוך חודשיים. מצד שני, ביום שלישי אדם זר לי לחלוטין דחף בלון לתוך הקיבה שלי דרך הושט ומילא אותו בצבע כחול (למקרה שהבלון יתפוצץ) ומאז כואבת לי הבטן, יש לי סחרחורת ואין לי שום מערכת יחסים עם אוכל כי אין לי מקום או יכולת לעכל אותו. ביומיים האחרונים חייתי מחלב ומרק (צח! כשלג, בלי טיפת תוספת). אני לא יכולה לנצל את הקלילות החדשה שלי (וזה עניין יחסי כי לשנים וחצי האלו יש עוד המון חברים, כמה עשרות לפחות). כדי להתעמל כי הכל כואב לי, אין לי כוח לזוז, יש לי בחילה למרות שנתנו לי משהו חזק מספיק כדי להרוג סוס והצרבת מעירה אותי באמצע הלילה למרות הכמויות הענקיות של אנטי-אסידים שאני לוקחת בקיצור,קצתי בחיי.

מצד שלישי, כאמור ירדתי 2.5 קילו ביומיים.

בניגוד לרשיון לנהיגה, בסוף הניתוח והכאבים אני לא אקבל רשיון להסתובב בבגדים צמודים והוראה לתלות על הגב שלט "חתיכה טריה". אני צריכה לעבוד קשה, פיסית, אבל את זה אני יכולה לדחות עוד יומיים שלושה בגלל הניתוח, ונפשית, וזה חייב להתחיל עכשיו. כי כשאני רואה סופגניה בטלויזיה אני רוצה גם, כשאני מריחה לחם טרי אני רוצה למרוח עליו חמאה ואני רוצה לאכול בלי קשר בכלל למצב הקיבה שלי, המלאה עד אפס מקום בסיילין בצבע כחול.

זה לא הדבר היחיד שאני צריכה להתעסק איתו עכשיו. יש לי אנרגיה מוגבלת להשקיע בסיפור הזה ואני מרגישה כאילו שכחתי להתכונן.

אבל ירדתי שניים וחצי קילו ביומיים.

אז אולי הכל יהיה בסדר בסוף.

לפעמים כשהחברות העסוקות תמידית שלי מתקשרות אלי ב-9 בבוקר, אני עדיין בשלב ההתהפכות לצד השני של המיטה. לאחרונה הפסקתי עם הניסיון הנואל להעמיד פנים שגם אני כבר ערה מחמש בבוקר. התשובה שלי לשאלה אם אני עדיין ישנה היא כבר לא "כמובן שלא" אלא "כן, מה דעתך לנסות שוב בעוד שעתיים" ואחר כך, לפני שיש לצד השני הזדמנות לומר משהו מהסוג הפולני, אני מנתקת וחוזרת, ללא שום רגשות מצפון, לישון.

אני עוסקת מורשה, או במילים אחרות, עצמאית. לוח הזמנים שלי גמיש להפליא. בין היתר זה אומר שבימים שבהם אין לי שיעור ב-9 בבוקר (ולא, אין לי שיעורים מוקדמים יותר מזה לעולם, אף פעם, אני לא סטונדטית, אני עמיתת מחקר, ויש לזה יתרונות ברורים) אני יכולה להרשות לעצמי להתפנק במיטה. אני לא מתכוונת להתנצל על זה יותר.

אני בוחרת בשלב זה של חיי לחיות עם הרבה פחות לחץ מכיוון שעון העצר הגדול של האנושות. כמעט שנה עברה לפני שהשתחררתי מהצורך להתנצל על כך שלא כל דקה ביום שלי פרודקטיבית או על כך שאני ישנה במהלך הצהריים כשבא לי. אני קובעת פגישות באמצע היום, גם עם הרופא והשרברב ואני לא צריכה לתרץ את ההעדרות מהעבודה לאף אחד. אין לי שעות עבודה קבועות או בוס מוגדר. אני עובדת כשבא לי ולא אם לא.

אני הקודמת היתה מתחילה להסביר שאני לא ישנה טוב בלילות ולכן זה אך הוגן שאשלים שעות שינה במהלך היום. שאני עומדת בדד ליינס שלי ומספקת מוצר מעולה גם ללקוחות וגם  למכון המחקר שלי ולכן מה זה משנה מה אני עושה עם שארית הזמן. אני החדשה לא מתכוונת לעשות את זה יותר. אני נהנית מזמן הבטלה שלי.

כן אמרתי את זה, בטלה. אני לא מנצלת את הזמן הפנוי שלי כדי לסרוג סוודרים לעניים או לעזור לזקנות לחצות את הכביש. אני גם לא מנצלת אותו למציאת לקוחות חדשים. אני לא רוצה עוד עבודה. אני אוהבת את זה שאני יכולה לבלות שעות בעיצוב של אלבום החתונה החצי גמור שלי. בקריאה, גם של חומרים לא מחקריים, בצפייה בסדרות בטלויזיה, במלחמות ארנבים בלתי נגמרות,* בשינה. תחביב חביב עלי, השינה.

קראתי פעם במדריך כלשהו לעובד מהבית שחייבים לשמור על שגרה ולהתלבש למשרד הביתי באותה קפדנות שהייתי מתלבשת לזה שבו יש מזכירה ומנהל. שכדאי לשמור על לוח זמנים קבוע ולהקפיד לא לסטות ממנו. לשבת במשרד מול המחשב באותן שעות כל יום ולענות לטלפונים רק באותן שעות. לא ברור לי מי הגה את רעיון העוועים לייבא כך את המשרד הביתה אבל אני מסרבת לקנות את השטות הזו. אם הייתי רוצה לוח זמנים מסודר הייתי עובדת במקום שבו המשכורת גבוהה מאד ומסודרת גם היא. מבחינתי העבודה מהבית היא היכולת לקום מאוחר, לוותר על יום עבודה אם לא בא לי עליו ולעבוד 12 שעות רצוף כשכן. אין לי לוח זמנים בכלל. יש לי רשימה של תאריכי יעד. ולמרות שאני לא מתאפרת כדי לבהות במחשב שלי, אני לא מפספסת את רובם.  אנחנו קונים עכשיו רהיטי משרד חדשים. במשרד החדש כמו שאנחנו מתכננים אותו יהיו פופים ושולחן נמוך. במילים אחרות יהיה לי נוח בזמן שאני עובדת,  בדרך כלל, בפיג'מה או טרינינג מהוה ואז לא רק אני, גם המשרד, כבר לא יתנהג כמו משרד בכלל.

אני לא חייבת לאף אחד, גם לא לעצמי, את המרדף אחרי ההישגים. טוב לי הרבה יותר בלעדיו. וטוב לי היא מטרה הרבה יותר מוצלחת מכל אחת אחרת שהיתה לי עד היום. והיא מטרה שאני צריכה לעבוד קשה על השגתה. לוותר על הצורך לעבוד קשה זו העבודה הכי קשה שעשיתי עד היום.

את הזמן שפיניתי מהרגשת אשמה על כך שאני לא עובדת קשה אני יכולה להפנות לאפיקים יותר חיוביים כמו לעבוד לא קשה בכלל. זה לא מושלם. אני עדיין לפעמים מפספסת. עדיין לפעמים מגלה שהייתי צריכה לעשות משהו והוא לא נעשה, שיש יותר כלים בכיור משהייתי רוצה, שיש לי ערימה של ספרים לקרוא שאינני מתקדמת בה מספיק. אבל כיוון שלוח הזמנים שלי כל כך גמיש, קל לי מאד לתקן את הסטיות. ובלי רגשות האשמה ההתקדמות מהירה הרבה יותר משהייתם חושבים.

יש כמובן לבחירות הללו עלות לא קטנה. לזמן החופשי שלי, ליכולת שלי להחליט ב-4 אחרי הצהריים לסוע להחליק על הקרח בתל אביב, יש השפעה ישירה על תזרים ההכנסות שלנו. ההכנסה שלנו היא עדיין מעל הממוצע, בייחוד בשביל זוג צעיר ללא ילדים. אבל אנחנו חיים בירושלים, ושכר דירה כאן זה לא זול. אנחנו צורכים שירותי רפואה בעלות גבוהה מהממוצע. במילים אחרות, הזמן שלי חופשי, אבל הארנק שלי לא. אני צריכה לחשוב על כל הוצאה חמש פעמים. אני לא יכולה להרשות לעצמי לזרוק כסף כדי למנוע מעצמי חוסר נעימות עם נותני שירות. כשהמעבדה של המחשב שלי דרשה כסף שלא הגיע להם נאלצתי להתעקש שלא לשלם אותו ולחפש מעבדה אחרת בתמורה לויתור. אנחנו כמעט לא אוכלים בחוץ וקונים בגדים במשורה. אבל מצד שני, אנחנו יכולים ללכת לטייל באמצע היום (האיש שלי סטודנט שובת...) ולהנות ממזג האוויר הנפלא שנפל על ירושלים. או להשאר במיטה ולהנות מהחום שלה בדרכים אחרות לגמרי...

זו הבחירה שלי. זמן חופשי וארנק פחות. היא לא שווה מבחינתי אם אני צריכה להתבייש בה ולהעמיד פנים שאני עדיין במירוץ.  

אז זהו אני לא. מודיעה חגיגית קבל עם ועולם. אל תתקשרו לפני 10 בבוקר. אם אני לא בשיעור, סיכוי די סביר שאני ישנה. ולא כי עבדתי כל הלילה. סתם כי בא לי. תקנאו בשקט ותחסכו לי בבקשה את הסיפורים על ההספקים שלכם מאז חמש בבוקר. זה מבזבז לי זמן בטלה.  

*פייסבוק. והמבין יבין.