פרק ב' - נספח
במקור הנשים (אמא שלי ודודה שלו) היו אמורות ללוות אותי, והבנים (אבא שלו ואבא שלי. ולא זו לא טעות, אני לא חושבת שמגיע להם התואר "גברים") אותו.
זה כשלעצמו יצר דילמה קטנה. נהוג שזוג נשוי מלווה את החתנכלה. אבל אנחנו רצינו שילוו אותנו הנשים שגידלו אותנו, אלו שחייהן הם המופת של דאגה, אהבה וחיבה הוא המודל שלפיו נרצה לעצב את החיים שלנו. אבל דודה שלו רווקה ואמא שלי רחמנא לצלן גרושה. למעשה, בניגוד לכל הדברים האחרים שבהם כן התייעצנו, במקרה הזה אפילו לא טרחנו לשאול את הרב. ידענו שזה רק מנהג ולא היתה לנו שום כוונה לוותר, אפילו לא קצת. הציעו לנו לתת לזוג נשוי ללוות אותנו ולתת לדודה ואמא ללכת לידם. מבחינתי זה היה משדר לי אם לו להן שהם סוג ב'. שהדוגמה שהן יכולות להוות לחיי הנישואין שלנו היא לא טובה, שולית. וזה לא נכון. אני לא חושבת שצריך להיות נשואים כדי להוות דוגמה לחיים טובים. למעשה אבא שלי ושלו שניהם נישאו מחדש. ותאמינו לי, האבות שלנו הם לא סוג האנשים שהייתם רוצים שישפיעו על החיים שלכם באיזושהי צורה. אז התעלמנו במופגן מכל הלחישות והדעות והבקשות וקבענו עצמונית מי ילווה אותנו.
אבל זה לא הנושא. חצי שעה לפני החופה דודה שלו החליטה שבעצם חשוב לה מאד ללוות אותו דווקא. לי לא היה אכפת אבל כשאמא שלי גילתה את זה, בחמש דקות לחופה, היא עשתה פרצוף. לא התאים לה ללכת כל כך קרוב לאבא שלי. אני לא מאשימה אותה, וצר לי שלא חשבתי על זה קודם, אבל עכשיו זה מה שיש. לזכותה יאמר שהיא בלעה את הצפרדע כמו ילדה גדולה ולא עשתה כלום. אפילו את הפרצוף היא מחקה.
פרק ג' - החופה
אחרי שבשעה טובה ומוצלחת הצלחנו כולנו להגיע לחופה בצד השני של כר הדשא היפיפה עליו התחתנו, התחיל הטקס שגרם אחר כך לכמה חברים שמכירים פחות את המסורת היהודית למשוך אותי הצידה ולשאול אם אני בטוחה שאני נשואה. ראשית כל, ביקשנו מהאורחים ללוות את הטקס שלנו בבלוני סבון. אפילו ממעמקי ההינומה יכולתי לראות כמה זה היה מקסים. והיה לבועות אפקט מקרר כל כך שכשהילדים התעייפו מהמשחק אמא שלי נאלצה להזכיר להם שהמתחיל במלאכה אומרים לו גמור. כנראה שהם בכל זאת נהנו מהנושא כי מתוך למעלה מחמישים בקבוקים נותרו לנו בסוף החתונה שניים בלבד.
הטקס שלנו התחיל בזה שנתתי לאיש שלי טבעת וביקשתי ממנו לזכור שהיא מסמלת את אהבתי אליו. הוא המשיך בזה שאחותו הקריאה את שטר השידוכים שלנו, הסכם יהודי עתיק בו שני הצדדים (כן זה אומר שגם הכלה חתמה) מתחייבים לבסס את החיים המשותפים שלהם על ערכים נחמדים כמו שוויון, כבוד ודאגה הדדיים.
אחרי ההקדמה הנחמדה הזו, הרב שלנו, בלי זקן, מעיל שחור או שטריימל הצטרף לחגיגה, בירך על היין, והנחה את האיש בענידת הטבעת. אחד העדים שלנו, חבר טוב מאד של האיש, לא ידע שהוא אשכרה אמור להסתכל ולהודיע שאכן קודשתי, אבל הסבירו לו את העניין בקולי קולות, הוא קלט די מהר (בניגוד אלי, שכשצועקים עלי אני תכף מתבלבלת) ואני די בטוחה שזה באמת היה חוקי.
את הכתובה הקריאה דודה שלי. היא שהתכוננה מראש גם תרגמה לעברית וכך נודע לי שלא רק שהאיש הציע לי נישואים, אלא גם שאני הסכמתי (מתערבת שגם אתם לא ידעתם שזה חלק מהכתובה!). היא הקריאה רק את החלקים שעניינו אותה וכך נודע לי רק מאוחר הרבה יותר כמה כסף הבטיח לי האיש בכתובה שהוא נתן לי בליוויית "הא לך כתובתך" וקריצה שסימנה שהוא תכף מתפקע מצחוק ובואי נגמור אם כבר בבקשה, כי חם (לא, לא משתלם לי להתגרש, הוא שווה יותר נשוי לי).
אחר כך האיש שבר כוס בעוד שאני ניסיתי לדלות את הפסוק המלווה ממוחי שנחסם לחלוטין (לעזאזל! בשינה אני יכולה לדקלם "אם אשכחך ירושלים" אבל דווקא עכשיו כשכולם מסתכלים, נתקעתי לחלוטין. מביך). אמא שלי דאגה לרגל של האיש וניסתה לעזור לשבור את הכוס בעזרת אבנים אבל בסוף הוא דווקא עשה עבודה לא רעה בעצמו.
את שבע הברכות לא הרשו לנו לחלק לאנשים שבאמת חפצנו ביקרם (נשים פסולות לעדות, סיפור ארוך, עזבו) לכן הרב הקריא את הכל לבד בלוויית האחים שלי, שמכירים את המנגינה לכל הברכות ולא היססו להשתמש בה.
וזהו, פתאום היינו נשואים. ויכולתי סופסוף לראות מה קורה מסביבי, ולגלות שסבא וסבתא של האיש אכן הספיקו לתפוס כמה רגעים של חופה, ואז לא יכולתי לראות כלום כי מסביבי היו המון אנשים שעמדו בתור לחבק ולנשק אותי ואת האיש ואת שנינו. והיתה הרבה אהבה מסביב.
פרק ד' - אווירה כללית
את האוכל בחתונה שלנו הגישו מרגע שהאורחים הגיעו ועד שהם הלכו. לא היו הפסקות מתודיות,אפילו לא בשלב החופה (וכמו שחשבנו, האורחים שלנו הצליחו להתאפק ולחכות עד תום החופה לפני שהם חזרו לזלול, כך שדאגת הקייטרינג היתה לשווא). בתדודה שלי שהגיעה קצת באיחור נדהמה לגלות מהצלחת ביד של אחותי שאנחנו כבר בקינוחים. היא נרגעה כשהסברנו שאנחנו בשלב הקינוחים מרגע שהתחילה החתונה כי יש אנשים (נגיד החתן, נגיד הכלה) שחושבים שכל יתר האוכל הוא סתם מתאבן לדבר האמיתי ולכן התעקשו שהקינוחים יצאו מראש, כדי שלא נצטרך לבזבז מקום על כל הויטמינים הריקים האלו בסלטים.
אוכל באופן כללי לא הגדיר את החתונה שלנו. הוא פשוט היה שם, אפשר היה להתייחס אליו או לא. על השולחנות שלנו חילקנו המוני משחקי שולחן. אני תמיד משתעממת בחתונות. תמיד מגיע השלב שבו אין מה לעשות ואת פשוט מתה שתהיה לך חפיסת קלפים ביד להעביר את הזמן. אז אנחנו סיפקנו את הקלפים, והשח, הדמקה, השש בש, הדוקים ואני כבר לא זוכרת מה עוד. בניגוד לאזהרות הקודרות של אומרי הלא הרבים מספור, אפילו משחק אחד לא נשאר נטוש. והאורחים, צעירים כמבוגרים, נראו כאילו הם נהנים עד מאד. ויש לי התמונות להוכיח את זה.
מצד שני, בניגוד למסורת, לא הדפסנו ברכונים למזכרת. במקום זאת, אספנו ברכונים מכל השמחות המשפחתיות בזמן האחרון (היו לנו ברכונים מהבר מצווה של האיש שתבינו על איזה טווח אנחנו מדברים). בנדודי בן ה-8 שהיה אחראי לחלוקתם לשולחנות דאג בקפדנות אובססיבית כמעט לחלק מגוון מייצג לכל שולחן וכך יכולנו לראות מצג של כל השמחות שהביאונו עד הלום על כל שולחן. טאצ' חביב לדעתי.
ואם בתמונות עסקינן, אמנם היתה לנו צלמת רשמית עם מצלמות יקרות וכולי, אבל אנחנו רצינו לראות את החתונה מנקודת המבט של האורחים שלנו, לכן חילקנו להם מצלמות חד פעמיות. יש לנו כמעט 600 תמונות חובבניות באיכות מצוינת. התמונות המקצועיות לעומת זאת, עוד לא הגיעו אלינו עד עצם היום הזה. ויש לנו תמונות מקסימות, של ההכנות לחתונה (לאחים שלי יש חוש הומור מיוחד כשמעירים אותם באמצע הלילה), ושל הרבה דברים שקרו אחרי שכל האורחים הלכו הביתה. ויש לנו גם המון תמונות של האמצע שאין שום סיכוי בעולם שהצלמת היתה תופסת לבד.
פרק ה' - העוגה
ישר אחרי החופה הזמנו את האורחים לעזור לנו לקשט את עוגת החתונה. בחתונות רבות שהייתי בהן בזמן האחרון לא היתה עוגה בכלל, דבר שחסר לי מאד וידעתי שבחתונה שלי אני רוצה אחת. בתכל'ס אבל, אפילו העוגה היפה ביותר היא פסל, בדרך כלל לא טעים ביותר, שעולה הרבה ושוכחים ממנו אחרי שניה.
אנחנו רצינו משהו אחר. "אשת הסוכר" סיפקה לנו אותו. היא הביאה איתה עוגה טעימה להפליא ואת כל המצרכים שצריך כדי לקשט אותה. ואז לימדה את האורחים שלנו, מגילאי 8 עד 80, איך לעשות את זה בעצמם. התוצאה לא רק היתה מקסימה אלא גם מעניינת. האמהות היו בהלם מהעובדה שכל הילדים שיתפו פעולה במשך למעלה משעה ואפחד לא בכה או קיטר או התאכזב, כל אורח הקפיד בשלב זה או אחר להראות לי את התרומה שלו למאמץ המשותף. האיש יצר קישוטים יפייפיים. אני כמובן הסתפקתי בגניבת בצק סוכר (יממממ) בשלב הטרום מעוצב שלו. אני לא באמת מוכשרת או סבלנית מספיק כדי להשתתף. אבל נהניתי המון.
בשבת חילקנו את העוגה. להפתעתי, למרות שכולם ידעו מי קישט אותה ועד כמה הידיים שלהם (לא) היו נקיות, היא נעלמה תוך דקות. ודווקא הקישוטים היו הראשונים להאכל.
פרק ו' - המלחמה
כל זה לא היה אלא הקדמה לאירוע האמיתי של החתונה - מלחמת המים.
אבא שלי ייבא את רובה המים שלו במיוחד מאנגליה ובילה שבועות בבדיקת טווחי יעילות. עכשיו הוא משתמש ברובה כדי להבריח חתולים מהמרפסת שלו.
בהזמנה שלנו המלצנו לכל האורחים להביא איתם נשק מתאים ובגדים להחלפה. לאלו שמסיבות אלו ואחרות לא הצטיידו מראש, הוכנו בכר דשא, רחוק מהזקנים ברוחם והזקנים באמת, כמה עשרות רובים, פצצות ושאר כלי זין מהסוג הרטוב. האורחים התלהבו כל כך מהרעיון שעד שאנחנו הספקנו להחליף בגדים (גם אם אני לא אוהבת את השמלה שלי, היא בכל זאת עלתה לא מעט מצלצלים. ונגד החליפה של האיש לא היה לי שומדבר בכלל) ולהצטרף לחגיגה לא נותרו פצצות מים בשום מקום.
הזקנים שרטנו שזה רעיון מטורף עמדו מאחורי קווי האש וטענו שהם האו"ם. במסורת המפורסמת של האו"ם הם ניצלו את החסינות הדיפלומטית שלהם כדי לירות עלינו מהגב ואמא שלי אסרה עלינו להשיב אש כי התקשורת (הצלמת שלנו) עמדה שם וזה היה נראה רע מאד בעיני העולם אם היינו יורים על אזרחים (או הורסים לה את הלייקה). האנשים הזקנים ברוחם באמת שאפילו להתחבא מאחורי תינוקות לא רצו, בילו את הזמן הזה בשירה בציבור שאורגנה מבעוד יום במחשבה שגם אנחנו מכירים כמה אנשים "יבשים". אז בכל זאת כנראה שהנגנים לא הרגישו נטושים לחלוטין. והשירון שקיבלנו בסוף למזכרת הוא באמת מוצלח.
את שאר החתונה בילינו רטובים עד לשד העצמות. אבל זה בסדר, זה היה היום האחרון של הקיץ ולאפחד זה לא הפריע, אפילו לא לסבתא שלי.
זהו. אחר כך לא היה הרבה. בירכנו ברכת המזון, שרנו שבע ברכות, פישרנו בין הקייטרינג לבעלי הגן בויכוח האלמותי "מי מחזיר את הכסאות למקום", (בסוף אחימשלי עשו את זה) ונסענו לקיבוץ, לשבת חתן.
אבל די, על זה, על מתנות, ועל מסקנות כלליות מהחתונה בפעם אחרת.
אגב, אני מתכננת פוסטמונות, אבל צריך להקטין אותן קודם לגודל שישרא מוכן לעכל. אז בפעם אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלוואי ש