הבעיה עם ניקיון, לטעמי, זה שתמיד יש עוד ממנו.
מעבר דירה לדוגמה, זה פרוייקט אדירים אבל הרבה יותר נסבל.נכון שכל הרכוש נדחק לקופסאות, הבית הישן והחדש הפוכים לחלוטין, המובילים עולים על העצבים ועובר לפחות שבוע עד שמרגישים שוב בבית. זה בהחלט לא משהו שהייתי רוצה לחזור עליו יותר מפעם בשנה- שנתיים. אבל השוס הוא שבאמת, הוא חוזר רק פעם בשנה שנתיים. ביתר הזמן אני רגועה ובוטחת ששום מעבר דירה לא יתגנב עלי ואלי כשאני לא שמה לב.
לא כך הניקיון.
ניקיון הוא ערמומי הרבה יותר. אפילו אם את לא פולניה ואמא שלך לא מתכננת לבוא לבקר בשבוע הקרוב, לפעמים את מוצאת את עצמך בוחנת את אוכלוסיית תלתלי האבק ומגיע למסקנה שהם פורים ורבים מעבר לכל פרופורציה ואולי כדאי לטהר אותם אתנית ולטאטא אותם לפני שהם מכריזים חד צדדית על עצמאות ומגרשים אותך מהדירה. ואת מתכוונת לזה, רק לטאטא כדי שתוכלי למצוא את סל הכביסה שלך.
אבל אחרי הטיטוא את מגלה שהרצפה מוכתמת. ואת זוכרת בבירור שהכתמים לא היו שם כשקיבלת את הדירה (למרות שהאיש מן הסתם יתעקש שלא כך היא). ולפני שאמרת ג'ק רובינזון את מוצאת את עצמך על הברכיים משפשפת עם מברשת קשה את הרצפה בשירותים בניסיון נואל להחזיר לה את צבעה המקורי, או לפחות משהו בהיר בכמה דרגות.
ואז, אחרי שהזזת רהיטים בכל חדר ושטפת את הרצפה והבית כבר נראה ומרגיש כאילו אתם באמצע מעבר דירה, את פתאום מתחילה לראות את כל הלכלוך שעד עכשיו לא הפריע לך, כי הוא התאים לדקורציה - את האבק על הפנלים (ואת בכלל לא שמת לב שיש לך פנלים עד היום) את כיסוי המיטה שכבר ממש צריך כביסה, את העובש במקלחת.
ואת מוצאת את עצמך בלי שתכננת או התכוונת מבלה חצי בוקר בצחצוח ומירוק חסרי תוחלת לחלוטין.
כי האיש צודק ובשבוע הבא כל מה שניקית יהיה שוב מלוכלך. ואפילו אם תרצי להתעלם לא תוכלי כי בשבוע הבא אמא שלך באה לבקר. ובניגוד אליך, היא תמיד רואה את הלכלוך. וזה לא שהיא תעיר לך, אבל באמת, את פולניה, ואת רוצה שהיא תחשוב שהבית שלך נקי. למרות שבתכלס, שתיכן יודעות שמלוכלך הוא ברירת המחדל שלו.
**********************************
בשבת בצהריים לקחנו את 3 הבנידודים להעיף עפיפונים. ביום שישי כשהתקשרנו לגדול (אוטוטו 16) להזמין אותו לבוא איתנו הוא אמר לנו שזה LAME. וכל השבת לא הפסיק לצחוק עלינו שמה פתאום אנחנו עושים את זה בכלל. אחרי הצהריים הוא החליט בכל זאת להצטרף, ונהנה כל כך שהוא: א. התחיל לשיר (מה שלא שמעתי אותו עושה כבר שנה לפחות) וב. הודיע שצריך לעשות את זה שוב.
הא הא!
*********************************************
כשטיילנו בקניון ביום חמישי ראינו נעלים שהוגדרו כנעלים "מעור כפפה". האיש נסער כולו הודיע שצריך להתקשר לארגוני ההגנה על בעלי חיים. כפפות, כידוע, הן זן נכחד, ומישהו העיז לא רק להרוג אחת ולעשות ממנה נעליים, אלא גם להודות בזה בציבור. אין לאנשים בושה.
********************************************
דמוקרטיה - גרסת האיש:
2 זאבים וכבשה מצביעים על תפריט ארוחת הצהריים.
********************************************
מהמשרה המבטיחה התקשרו לומר לי שאני לא מתאימה להם עכשיו ונשאר בקשר. אין לי זמן אליהם בכלל בכלל בכלל. ויש לי המון דברים אחרים לעשות. ועדיין זה עשה לי קצת עצוב.
אני לא אוהבת דחיות.
משום סוג.
נ.ב
כשאמרתי (לעצמי! בלב!) שהייתי רוצה להגיע ל-3,000 כניסות עד הבלוגולדת הבא, לא התכוונתי שתסעו אחורה בזמן להכניס עוד 500 כניסות פיקטיביות לחודש אוגוסט.
רמאות זה לא כיף. אין בזה שום תחושת הישג. סתם מספרים.
חוצמזה, עכשיו אני אצטרך לשאוף ל-4,000, ואני לא חושבת שברק מכה פעמיים באותו בלוג....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלוואי ש