לפני שנה וחצי עברנו, האיש ואני ליד בית ספר לנהיגה. סתם עברנו לידו במסגרת טיול להכרת הסביבה אבל זה הזכיר לי שאני באמת מתכוונת ללמוד נהיגה סוף סוף. וזהו, זה היה הסוף. תוך יומיים היתה לי מורה נהדרת, תוך 3 חודשים (והמון כסף) היה לי רשיון. הו החופש.
לפני שנה בערך דיברנו האיש ואני על לעשות משהו לגבי המשקל שלי כי לא נוח לי איתו. לא רציתי להתעסק עם זה, רציתי פתרון מהיר שידרוש ממני מינימום השקעה. אבל אין כאלו. כולנו יודעים את זה. בסופו של דבר התחלתי לקרוא על קיצורי קיבה. היתרון העיקרי שלהם זה שמישהו אחר סותם לך את הפה. החיסרון העיקרי הוא ש-20% מהאנשים שעוברים את הניתוחים האלו, מאבדים הרבה יותר ממשקל, הם מאבדים את היכולת לאכול ופעמים גם את היכולת לנשום. זה כמו ניתוח לייזר לעיניים, נשמע טוב בתיאוריה, כל עוד את בצד הנכון של הסטטיסטיקה. ואני עם סטטיסטיקה לא מתעסקת.
בכיתה שבה למדתי סטטיסטיקה באוניברסיטה היה מי שהרים יד ושאל "רגע, אז מה זה ממוצע?" ורק לידע כללי, זה היה אחד מהתאומים לב, בשלב בו הוא העמיד פני אינטלקטואל. (כפי שאתם יכולים להבין מהאנקדוטה, הוא לא שחקן טוב במיוחד וההרפתקאה לא החזיקה מעמד יותר מדי...)
וגם אם נופלים בצד הנכון של הסטטיסטיקה זה ניתוח בהרדמה מלאה שבו פותחים לך את הבטן מצוואר ועד פופיק ורק ההתאוששות מזה מוציא את החשק לחיות ואם אני לא רוצה לחיות למה לי לרדת במשקל?
בקיצור, מצאתי מסלול עוקף שנותן לי את רוב היתרונות אבל בלי רוב החסרונות: ביום שלישי הכניסו לי בלון לקיבה. הוא יבקר שם במשך 6 חודשים שבהם אני ואוכל צריכים לבסס מערכת יחסים חדשה שבה אני שולטת והוא לא. זה לא כמו אלכוהוליזם, או סמים, אי אפשר פשוט להפסיק עם אוכל (למרות שבינתיים אי עושה עבודה לא רעה..) צריך למצוא דרך להתייחס אליו באופן פחות תלותי? הרסני? נהנתני?
למה דיברנו בהתחלה על נהיגה? כי אני מרגישה כאילו בסופו של דבר, למרות שדיברנו על זה לא מעט, דיסקסנו יתרונות וחסרונות (החסרון הגדול: זה לא מכוסה על ידי הקופה ועולה את כל חסכונות שלנו ל-2008. ואני בעד חסכונות הם עוזרים לאיש להתגבר על הפחד שלו מזקנה) ובחנו שני מנתחים - אני מרגישה כאילו דילגתי שוב על הקטע שבו אני חושבת על זה ומפנימה את ההשפעות כראוי.
מצד אחד, יופי, כי בפעם הקודמת זה הסתדר לא רע וירדתי ביומיים האחרונים 2.5 קילו, ובקצב הזה אני אעלם תוך חודשיים. מצד שני, ביום שלישי אדם זר לי לחלוטין דחף בלון לתוך הקיבה שלי דרך הושט ומילא אותו בצבע כחול (למקרה שהבלון יתפוצץ) ומאז כואבת לי הבטן, יש לי סחרחורת ואין לי שום מערכת יחסים עם אוכל כי אין לי מקום או יכולת לעכל אותו. ביומיים האחרונים חייתי מחלב ומרק (צח! כשלג, בלי טיפת תוספת). אני לא יכולה לנצל את הקלילות החדשה שלי (וזה עניין יחסי כי לשנים וחצי האלו יש עוד המון חברים, כמה עשרות לפחות). כדי להתעמל כי הכל כואב לי, אין לי כוח לזוז, יש לי בחילה למרות שנתנו לי משהו חזק מספיק כדי להרוג סוס והצרבת מעירה אותי באמצע הלילה למרות הכמויות הענקיות של אנטי-אסידים שאני לוקחת בקיצור,קצתי בחיי.
מצד שלישי, כאמור ירדתי 2.5 קילו ביומיים.
בניגוד לרשיון לנהיגה, בסוף הניתוח והכאבים אני לא אקבל רשיון להסתובב בבגדים צמודים והוראה לתלות על הגב שלט "חתיכה טריה". אני צריכה לעבוד קשה, פיסית, אבל את זה אני יכולה לדחות עוד יומיים שלושה בגלל הניתוח, ונפשית, וזה חייב להתחיל עכשיו. כי כשאני רואה סופגניה בטלויזיה אני רוצה גם, כשאני מריחה לחם טרי אני רוצה למרוח עליו חמאה ואני רוצה לאכול בלי קשר בכלל למצב הקיבה שלי, המלאה עד אפס מקום בסיילין בצבע כחול.
זה לא הדבר היחיד שאני צריכה להתעסק איתו עכשיו. יש לי אנרגיה מוגבלת להשקיע בסיפור הזה ואני מרגישה כאילו שכחתי להתכונן.
אבל ירדתי שניים וחצי קילו ביומיים.
אז אולי הכל יהיה בסדר בסוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלוואי ש