דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

אומרים שנשים שחושבות שהן בהריון ומגלות שלא כך, חשות תחושת אבדן על הילד שלא היה. ככה בערך אני מרגישה.

זה לא התאים, לא היה נכון, לא היה לי טוב.

אבל אני עצובה.

מרגישה תחושת החמצה צורבת, כאילו השליכו אותי ככלי אין חפץ בו.

מרגישה כאילו אין חפץ בי.

מצד שני, במזוודות שלנו, חפצו הרבה מאד אנשים. קודם אמריקן איירליינס סירבו להעביר אותן לאלעל בזמן. ואז כשהן הגיעו סופסוף לאלעל, הם הצליחו להחזיק אותן אצלם עוד 48 שעות בהן לא היו לי לבנים נקיים. ועזבו את הלבנים שלי בסדר? בין היתר, סחבנו במזוודה תריסר סופגניות של דנקין דונטס שבשביל לקנות אותן במתנה ליום הולדתה של בתדודתי החביבה נאצלתי לקום מוקדם מאד בבוקר הטיסה, לסוע בגשם בשני אוטובוסים ולחכות כמעט חצי שעה שיגיעו סופגניות טריות.*

לא שאין סניף שלהם תחת כל עץ רענן בבוסטון, כמובן שיש. אבל סניפים כשרים לעומת זאת, לא צומחים כמו פטריות אחרי הגשם ואת אלו צריך לחפש הרבה יותר קשה.

בסופו של דבר, גם במצב הצבירה הלא-מאד-טרי הן עוררו שמחה גדולה מאד.

ובסוף, היום בבוקר, בעיכוב של 4 ימים בלבד הגיע סופסוף מהמזוודה עם הבגדים החדשים והמתנות. אז אנחנו כבר יכולים להודות שהגענו לארץ.

תהיו מאד גאים בי, אגב, I hit the ground running. כבר ביום חמישי, שעתיים אחרי הנחיתה, הלכתי לקנות שמלה לחתונה עם אמא. אפילו מצאנו, אחרי חיפוש מעמיק, שמלה שאהבתי ושמידת המחיר שלה התאימה לי (ברור ששמלה במידה שלי לא היתה בשומקום, אבל קיוויתי לפחות שהעלות תתאים לי לגודל הכיס. האיש אגב, עדיין חושב ששילמתי יותר מדי. אבל מה הוא מבין, הוא עוד מאמין שהוא ילבש מכנסיים קצרים בחתונה. ושהוא יצליח ללבוש בגדים שהוא כבר לבש פעם).

בנוסף להישג הלא מבוטל הנ"ל, ניקינו את המקרר והגז, פרקנו את המזוודות כולן וכיבסנו את רוב הציוד. קנינו עפיפונים חדשים (בעקבות חווית עפיפונים בבוסטון שנהנינו ממנה מאד עד נחיתת האונס של העפיפון על גגו של בית גבוה מדי ) והספקנו אפילו להעיף אותן בטיילת ( מסקנות: זה עוזר להשקיע יותר מ-12 ש"ח בעפיפון אחרת בסוף היום נשארים עם הרבה פחות עפיפונים ממה שהיה בהתחלה). בקיצור, נחתנו.

ניסינו אפילו להרשם רשמית כמועמדים לחתונה אבל הרבנות בשביתה. ניסינו, אבל הם לא התרשמו מהאיומים שלנו שנתחתן בקפריסין. מסתבר ש(לא) משלמים להם בין אם אנחנו מתחתנים אצלם או לא.

אני עוד מעכלת את בוסטון. ועצובה. אבל יש לי חתונה, הצעות עבודה, פרוייקט ומלגת מחקר להתמודד איתם, אז משעמם - לא.

זהו בינתיים.

*ואפחד אפילו לא הציע לי מים. (רק אייס טי)

הרומן הקצר שלי עם אמריקה נגמר

אלו היו גירושים מתורבתים. שני הצדדים רק רוצים שזה יגמר כבר.

אני מרגישה הקלה. העורקים שלי לא היו עומדים בשנתיים של האוכל כאן.

האגו שלי לא היה מחזיק מעמד עוד שתי דקות אפילו.

אני חוזרת הביתה.

וזה טוב.

זו התחלה של משהו טוב יותר

אני בטוחה.

הוא אומר לי.

כאילו שזה משנה. כאילו שהגשם הסוחף מלמעלה לא הרטיב אותנו מסנדל ועד קצה הפדחת באופן כל כך יסודי שאנחנו יכולים לוותר על מקלחת.

מזג האוויר כאן ביזארי. כיוון שבחורף יורד שלג, והגשם לא מוכן לוותר על ההופעה שלו לכבוד העניין - הוא יורד בקיץ. ולא אכפת לו (לגשם) בכלל מהדיסוננס הקוגניטיבי שהוא גורם לאזייתים כמוני כשהוא יורד עם 35 מעלות צלסיוס* בחוץ.

לאיש שלי, שאוהב לטייל בגשם, לא מפריע שזה לא ממטרים פזורים אלא חתיכת ממטרה שמכוונת בשיא הכוח דווקא למקומות שבהם אנחנו הולכים. אז יצאנו החוצה, בגשם סוחף, שמבחינת צפיפות וטמפרטורה מרגיש כאילו מישהו שם למעלה משתין עלינו בקשת. הלכנו לאכול סושי.

במסעדה היו כל כך מופתעים מזה שמישהו בכלל נכנס אליהם במזג אוויר שכזה (לבוסטוניאנים יש שכל, הם נשארים בבית כשמשתינים אליהם, ולא משקרים לעצמם שזה רק גשם...) שלא אמרו שום דבר על השלוליות שהשארנו בכל מקום.  

אכלנו סושי (שהאיש חשב שהוא יבש מדי), אורז, בשר ברוטב טריאקי, דלעת מטוגנת, דמפליגנס ממולאים ירקות, דמפלינגס ממולאים שרימפס (לא נגעתי בזה כמובן, אבל האיש לא סבל מהם מאד), קלמרי (כנ"ל) וחתיכת נקניק טרף למהדרין (גם האיש השאיר בצלחת, מסתבר שאפילו לו יש גבולות) כל זה ב-8 דולר. בארץ אני מודה שלא הייתי חושבת שזה מי יודע מה זול. אבל אם לא מחשבים חזרה לשקלים זה דווקא מרשים. אותי בכל מקרה. אבל אני מתרשמת בקלות מדברים. ולדעתי יש מקום להתרשם מכך שיצאתי שבעה לחלוטין מארוחה ש-50% ממנה היו שרצים ושאר מיני טרפות שאני משתדלת מאד לא להסתכל לכיוונם, לא כשהם באקווריום ולא כשהם בצלחת מולי. אגב, הוקל לי לשמוע שאפחד לא מתכנן להגיש לי את הצבים הקטנים שהיו באקווריום בכניסה. אני חושבת שהם אפילו נעלבו מזה ששאלתי. מצד שני, כנראה הם לא נעלבו יותר מדי,   כי  הם הביאו לנו כל הזמן תוספות של סושי ודמפלינגס אפילו בלי שביקשנו. ובלי לקחת עליהם כסף.

אני אוהבת שהאיש כאן איתי. הכל נראה איכשהו יותר עליז, פחות מדכא.

ובסך הכל, זה די מדכא. אני לא מסתדרת עם "התרבות הארגונית" כאן. היא נראית לי נוקשה מדי. אני מרגישה כמו פיל בחנות חרסינה. מפחדת לפתוח את הפה ומפחדת לזוז. ולא עוזרת העובדה שאני לא מצליחה להשאר ערה. בכלל. אני נרדמת בעמידה באמצע הרחוב (טוב, זה קרה רק פעם אחת, אבל אחת יותר מדי לטעמי). אני חושבת שהאמריקנים ואני זה לא סיפור אהבה.

אני חושבת שאני רוצה הביתה. אבל קשה לי לחתוך. אני מרגישה כאילו אני מושקעת כאן יותר מדי, כאילו לוותר עכשיו יהיה טעות, פחדנות, בריחה. מצד שני, אולי, אם אני כל כך לא אוהבת את זה, זה יהיה הדבר הבוגר לעשות. אוף. אני לא מתלהבת מהרעיון הזה של בגרות. זה עושה לי צרבת.

בינתיים, לפחות כשיורד גשם אני כבר לא נזהרת מהשלוליות. זה ממילא לא משנה.

* כן, חייבים לציין מה המדרג, אחרת המקומיים, שמפגרים אחרי העולם כולו ועוד לא שמעו על השיטה המטרית, חושבים שקר, כי בפרנהייט, השיטה העתיקה למדידה שאפחד חוץ מהמדינה הנחשלת ביותר בעולם - זאת אומרת ארה"ב של אמריקה - לא משתמש בה יותר, זה מינוס מיליון וחצי מעלות או משהו כזה. זאת אומרת, די קר במקום חום בלתי נסבל.