דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

וקשה לי לישון.

אני יכולה לקחת מלטונין, אבל אז היקיצה היא טראומטית וקשה, והרי הסיבה שלי לרצות לישון היא בין היתר כדי שאוכל לקום בבוקר - אז בשביל מה זה טוב?

לפעמים אני מצליחה לנצל את האינסומניה כדי להתקדם בעבודה שלי.

הלילה לא.

את כל הסדרות והסרטים המחשב כבר ראיתי ואין לי כוח לחפש משהו בסטרימינג. איזה סרט עושה רעש ברקע, כדי שלא ארגיש לבד.

זה לא עוזר במיוחד.

השבוע עד כה דווקא היה טוב. אני חושבת. או שלא בעצם. אני מצליחה להתמקד ולהתקדם בעריכה אבל הלימודים שלי מרגישים כמו הסחת דעת לא מוצלחת. את ההרצאה של יום שני הפכתי לסשן של שאלות ותשובות כי לא היה לי כוח (והגיעו מעט אנשים בגלל הסילבסטר, או שזה לפחות היה התירוץ שלי). תודה לאל, ההרצאה של יום חמישי היא התנסות מעשית ואני לא צריכה להכין כלום חוץ מנושא.

אבל בשבוע הבא מתחילה סדרת הרצאות חדשה ועוד לא הכנתי כלום. ובפגישה היום דיברו איתי על סדרה בנושא חדש ומרגש. עשיתי את כל הפרצופים והסברתי מה נצטרך לעשות אבל ההתרגשות הפנימית, הרצון להתחיל תכף לעבוד על הרעיון החדש והחשוב הזה, לא היה שם.

יש באוויר רעיון חדש. עבודה חדשה, במרכז האמיתי של העניינים, אני רוצה אותה. אבל גם לא. אני רוצה אותה כי היא מרגשת, וחדשה ומשהו שעוד לא עשיתי. והיא תתן לי גישה להמון המון מידע. ואני מתה על מידע. לא יכולה בלעדיו. אני לא רוצה אותה כי היא תובענית מבחינת שעות ואני אוהבת את הגמישות שלי, היא מתאימה לאינסומניה, מאפשרת לי לתפקד וגם להשלים שעות שינה או לפחות מורידה את העוקץ מהבעייתיות.

אני מבולבלת. ממוקדת, אבל מפוזרת, מתרגשת אבל מפחדת.

בעיקר רוצה לישון.

מאד רוצה לישון.

ושינה אין.

אוף.

אני חולה כבר יומיים וחצי. מהמחלות האומללות האלו שאין בהם חום כי אפילו המערכת החיסונית עייפה מכדי להאבק ואת רק רוצה להשאר במיטה ולחכות למוות שיגאל אותך ומתלוננת כמו אמא פולנייה שבנה לא התקשר כבר יומיים כשהוא לא עושה את זה.

אבל כבר דיברנו על זה שהעדר חום משמעותו בעולם המודרני שלנו שאת לא באמת חולה. וגם על זה שאני שמה פס על המודרנה ופיתחתי שיטת אבחון משלי, שהיא סובייקטיבית לחלוטין כיאה וכיאות לפוסטמודרנה. (לקדמה הידד!) 

הדילמה שלי: מצד אחד כשעובדים מהבית, בפיז'מה, על פוף, אין למעשה תירוץ לא לעבוד כשחולים. מצד שני היה לי קשה להתרכז מספיק כדי להפריד את הכתמים על המסך לאותיות ברורות. וכשהצלחתי זה עשה לי כאב ראש קולוסלי. הממפפףף.

האמת אני כבר מרגישה יותר טוב. שומעים אותי כשאני מדברת, וזה כבר שיפור.

לדעתי חצי מכאב הראש נובע מהתאפקות הדיבור שגזרתי על עצמי כשהתחלתי להשמע כמו כינור חלוד. אני מקווה שעם חזרתי לעולם הדיונים גם הוא יעלם שאם לא כן אאלץ להכנע להיפוכנדריות שלי ולקחת משהו.

וזה אחרי שיומיים אני מסרבת כי דקסמול גורם לי להסריח כמו בית מרקחת.

קטנה אחרונה ולא לגמרי קשורה:

בבדיקה אחרונה התברר שאנחנו לא עניים כמו שחשבתי. אנחנו מרוויחים מספיק כסף כדי להרשות לעצמנו את החיים שלנו וגם לחסוך קצת. מעולם לא הותרה חגורה באנחת רווחה גדולה יותר. אפילו אם כולה הזזנו אותה בחור אחד - מכירים את משל העז?

בלי קשר, התחושה הזו שיש כסף בבנק ולא צריך לעצור את הנשימה עד המשכורת היא פשוט נפלאה. אני עלולה להתמכר. תירו בי אם זה יגרום לי להפסיק להעריך את הערך התרפיוטי של גיהוץ.*

* של כרטיס האשראי כמובן, השתגעתם? שאני אגהץ חולצות?

הנישואים שלנו יחגגו חודש בעוד כמה ימים.

לכבוד המאורע אני סובלת מPMS חמור ביותר וכבר הספקתי להיות מרושעת כמו שרק אישה נשואה יכולה להיות לבעלה. ואפילו לא הצלחתי להביא את עצמי לבקש סליחה למרות שממש לא הגיע לו כי אני כל כך מתוחה מבפנים שאין מקום לתהליך חשיבה רציונלי.

חלמתי בלילה שיש לי תינוקת. הלידה היתה סיוט. אבל הילדונת, עם התלתלים הבלונדינים (יש לי סיכוי! אני בלונדינית! בערך, לפחות הייתי כשהייתי בגילה) היתה שווה הכל. חלמתי גם שאמא שלי חיה באוהל. שזה לא מאד רחוק מהמציאות הנוכחית שלה כי היא במהלך מעבר דירה וזה לוקח המון זמן כי הקיבוץ חרא.

אין לי מושג מה הקשר בין השניים אבל אני כבר שנים לא באמת מקושרת למוח שלי אז למה לשנות הרכב מנצח?

אני רוצה ילדים. לא ברור לי אם כאביזר אופנתי שהולך עם הטבעת שלי או אם אני באמת מוכנה למחויבות הנובעת מזה. וגם אין לנו באמת את האמצעים הכלכליים, או המשאבים הנפשיים לזה. ולא תכננו שומדבר מהסוג הזה בשנתיים הקרובות (למרות הרמיזות העבות כמו פיל של סבתא שלי שיהיו בשורות טובות, שהתחילו, בי נשבעתי, דקה בדיוק אחרי החופה!)

ואני מאחרת כבר בארבעה ימים. מה שגרם לי מייד להשתין על מקל (שלילי) ולחשוב מחשבות עם ריח של גרבר.

אני עסוקה נורא. לקחתי על עצמי המון השנה והכל נורא מעניין. כל כך ככה שאין לי זמן לרחם על עצמי (כמעט) או להרגיש רע. אבל מכיוון שכמו בכל שנה מזה שלוש כבר לקחתי על עצמי המון דברים קטנים יש לי עדיין חברים ששולחים לי הצעות עבודה (תודה אגב, אני באמת מעריכה את זה מאד ואין כאן מילת תלונה). איכשהו אפילו אני לא שמתי לב שכבר החלטתי מה אני רוצה, לפחות לעכשיו ושבעצם אני כבר לא מחפשת.

אני יודעת שהבטחתי פוסטמונות, ואני באמת אשתדל, אבל החיים מחוץ לישרא פשוט נורא מלאים לי כרגע.

ותמיד יש סיכוי שהשתן טועה. ובכלל לא ברור לי שאני רוצה שהוא יצדק.

הראש שלי עמוס ומבולגן מדי. צריכה לעשות סדר

ולהחליף את בגדי הקיץ בחורף.

באמת כבר הגיע הזמן.