דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

האמת היא שהמון דברים חיוביים יותר ובעיקר חיוביים פחות עוברים על כוחותינו בזמן האחרון. אבל א. כבר אין לי כוח לשמוע את עצמי מקטרת וב. מאז שגיליתי שאנשים שמכירים אותי ואת מספר הטלפון שלי (נגיד אמא שלי) קוראים כאן אני חושבת פעמיים לפני כל קוטריי. מסכן האיש, מה שלא נכנס לכאן נופל עליו בסוף.

אז נפתח בכמה עדכונים כלליים:

אחרי 6 שבועות שבהם למדתי להתייחס לאוכל כאל אוכל ולא תרופה לדיכאון / עצבים / שעמום ושאר רגשות בלתי סימפטיים, וירדתי 15 קילו בלי עין הרע - נתקעתי. קודם היה לי PMS מהגיהנום ואני לא אני כשזה קורה ובאמת אין עם מי לדבר ועזבו אותי. ואחר כך קיבלתי ומאז - לא מצליחה לשחזר את תחושת השחרור מעבדות של השבועות הראשונים. באמת כבר הייתי במקום שבו אני יכולה להסתכל על אוכל מסתכל עלי בחזרה ולהשאיר אותו במקומו בלי להפריע לו ובלי שהוא יפריע לי לדיאטה. עכשיו לעומת זאת, אני מרגישה לפעמים שחזרתי לנקודת ההתחלה.

הדיאטנית שלי לא מאמינה באסור. "הכל מותר זה רק שאלה של כמויות". ואוהו אילו כמויות שאפםשר לדחוס אפילו עם הבלון (ואח"כ להרגיש רע שעות בעוד הבטן מנסה להחזיר את העודף, אבל אני לא מאלו שלומדים מניסיון וזה בכלל לא הסיפור). בקיצור הדיאטה תקועה.

מצד שני, שילמתי 14(!) ש"ח(!!) על כדור גלידה בננה בדבש וזרקתי אותו לפח אחרי 2 ביסים פשוט כי לא רציתי עוד כך שלא הכל רע. עליתי רק 300 גרם בכל ימי החג. אבל זה בעיקר בגלל שמי שבישלה את האוכל לחג צריכה למצוא ייעוד אחר לחיים שלה - ועל כך אחורי זה.

מצד שלישי - מאז שהתחלתי יוגה אני מרגישה יותר טוב. אין לי מועקה בחזה בעליות, אני הולכת מהר יותר ויש לי יותר אנרגיה ורצון לזוז. כל אלו כמובן לא משנים את העובדה שאני שונאת לעשות יוגה. אבל עשיתי, אפילו בחג, אפילו אצל המשפחה שלו, שגם ככה חושבת שאני מוזרה. ותודה לאיש שהביאני עד הלום ועשה איתי כדי שאם יצחקו - יצחקו על שנינו.

וכיוון שכבר התחלתי ללכלך על המשפחה שלו הבא נגיע לנושא האמיתי של הפוסט באמת.

השנה חג ראשון יצא צמוד לשבת. לאלו מאיתנו שלא גדלו בין עדות המאמינים, זה אומר שמרגע כניסת השבת (בשישי בצהריים) ועד יציאת החג (בראשון בערב!!!!) נאלצים אלו מאיתנו שכן נולדו בעדות אלו לבלות עם בני משפחתם. אין ניכוי שליש על התנהגות טובה ואין הנחות.

אני רציתי לעשות את זה עם המשפחה שלי שלפחות מסמפטת אותי ויכולה להשיג חרוסת טובה אבל האיש לא ראה את שלו כבר המון זמן ובאמת שאצלם אנחנו מבלים הרבה הרבה פחות ונאלצתי מפאת שלום בית וגם כי אני אוהבת אותו להסכים שבאמת כדאי שנענה להזמנה של אבא שלו לפני שהוא בכלל ישכח איך אנחנו נראים.

הבעיות התחילו כבר במתנות לחג. במשפחה שלי זה ברור לחלוטין שמביאים מתנה למי שמלין ומאכיל אותך במשך 3 ימים(אפילו שאמא שלי תמיד אומרת שלא צריך - כולם יודעים לא להאמין לה), גם אם זה אירוח בעל כורחך ואת היית בסדר גמור עם לסוע הביתה אחרי ארוחת ערב, או אפילו לפניה אם ממש חייבים.  גם במשפחה שלו יש מנהג דומה למעשה, אבל האיש הוא גבר ולא מכיר את הפוליטיקה הזו - זה התפקיד שלי ונחשו את מי יאשימו אם לא נביא?! אבל הוא כאמור מתעקש שהנוכחות שלנו היא מתנה מספיקה (הא! שלו אולי, הם חושבים שאני לא טובה מספיק בשבילו ורק סובלים אותי בזכותו אבל זה לא הנושא עכשיו). אחרי שבחרתי במו ידי (כי הוא סירב לעזור) את התקרובת עוד היתה לו החוצפה לערער על הבחירה ולטעון שהיא לא מתאימה ולערער לי את כל הביטחון העצמי (למרות שבסוף קלענו בול למה שכולם היו צריכים והוא קיבל על זה כמובן את מלוא הקרדיט!!!). יכולתי אני משערת לבשל ולפתור את עצמנו על ידי תרומה למאמץ התזונתי - אבל אני מותחת את הגבול בהכשרת המטבח שלי לפסח. כל השנה אנחנו שומרים כשר בעיקר בשביל המשפחה. עם זה ששבוע אחד הם לא יכולים לאכול אצלנו אני מוכנה לחיות בשקט גמור כל עוד זה פותר אותי מהגעלת כלים.

לסוע לאבא שלו זה לא עניין פשוט מבחינת אריזה. כפי שכבר אמרתי הכל שם מגעיל. אפילו מגבות אני מביאה איתי. הייתי מביאה גם מצעים אבל בלי אוטו הסחיבה קצת מסובכת, שלא לומר כבדה. צריך לזכור כל פרט קטן כי אין סיכוי שאם שכחתי להביא מברשת שיניים או טמפונים יהיה לי ממי לשאול. שניה אחרי שסיימתי שעתיים של חיבוטי נפש קיפולים ואריזות, האיש החליט שבעצם הוא מעדיף להשאר בבית. רציתי לחנוק אותו אבל החלטתי שגם זה יגרום למעשה לבזבוז גמור של מבצע האריזה כי יש לי הרגשה שלא יתנו לי לקחת את התיק איתי לבית הסוהר וגם אם כן - קלושים הסיכויים שאצליח להרים אותו בכוחות עצמי. שלא לדבר על זה שאת המתנות שקניתי אי אפשר להחזיר לחנות.

אז נסענו להתנחלות.

להלן הנפשות הפועלות:

אבא שלו ואשתו השניה.

אחשלו, אשתו והבת

אחותו בעלה והבן

3 חצאי אחיו מהאשה השניה.

האיש

ואנוכי.

כדי להקל את המצוקה המסתמנת עם התקרב החג האיש סידר שלפחות את ארוחות הצהריים נאכל במקום שבו גרים אנשים סימפטים שיודעים לבשל - היינו אצל אחותה של אמא שלו שגרה במרחק יריקה באותו יישוב קטן באמצע שומקום. אבל גם הדודה הזו שלו גם לא בדיוק מעריצה שלי והיא בילתה את רוב הזמן בהערות מסוג שאפילו אמא שלי שמכירה אותי יותר זמן ויכולה תמיד לומר שאת זכותה להעיר  אותן היא קנתה בדם - היא בכל זאת סבלה אי אלו שעות בהבאתי לעולם-  לא מעיזה להגיד לי, וודאי שלא בציבור.

כהכנה לכל הכיף הנ"ל עברתי בסטימצקי ושמחתי לגלות שיש להם מבצע 2 ספרים ב-60 שקל. הטעות שלי היתה כשהחלטתי להתקמצן ולא בנוסף לשניים שבמבצע את מלכים ג' של יוכי ברנדס כי במצוקתי הגדולה סיימתי את השניים האחרים עד ליל הסדר ואת "כה עשו חכמינו" - ספר הקריאה היחיד שיש אצל אבא שלו סיימתי כבר (כל חמשת הכרכים) בביקור הקודם שלנו - מה שהותיר אותי חשופה בצריח במהלך כל יום החג. בסוף התפשרתי - הייתרון היחיד בלסוע למשפחה שלו היא הגישה למספר לא מבוטל של פעוטות ותינוקות (אחיינים שלו וילדים של בני דודיו) שהם ביקורתיים פחות וחמודים הרבה יותר מהמבוגרים. שרתי ונדנדתי ודיברתי והאכלתי כל יצור מתחת למטר וחצי שהסכים להתקרב אלי וגם כמה שהיה צורך בלחץ פיסי לא מתון כדי לוצור איתם קשר (או בשוחד מהסוג המתוק)  וישנתי ביתר הזמן.  

תבינו,  זה לא שלא השתדלתי לתקשר עם המבוגרים. אני לומדת יהדות השנה וקיוויתי שיהיה לי מה להציע לדיון, אולי לעורר כמה שיחות מעניינות ליד שולחן האוכל, אולי אפילו יפסיקו לראות אותי כמי שהדיחה את הבן שלהם לתרבות רעה אבל יוק - בסופו של דבר הרגשתי כל פעם שהם פשוט לא רוצים לדבר איתי וויתרתי על המאמץ.

הסדר היה מזעזע. עזבו את הקניידלעך חסרי האופי, ואפילו את החרוסת שהיתה לא יותר מרסק תפוחים לא משודרג בכלל (אני עכשיו בחסך נוראי, אם למישהו נשאר מהסדר אנא במטותא, לשלוח כי אם אין - מתה אנוכי) עזבו גם את הויכוחים האינסופיים על מהו שיעור מצה כזית וכמה מצות צריך לאכול כדי להגיע אליו (לא קונה את זה שפעם הזיתים היו בגודל של אשכוליות בסדר? מבחינתי זו סתם מזימה שנועדה לחסוך בנייר הטואלט החתוך של החג( והמבין יבין...)). הם לא שרים! שומדבר! וגם אין שום דיון על הטקסטים. ואם הם כבר כן מתעקשים שיש מנגינה שהם רוצים, אז הם לא באמת מכירים אותה וכל הזמן מתבלבלים. וזה נשמע צולע כל כך שאפשר למות. אפילו עוגיות בוטנים להטבעת היגון לא היו להם - איזה מן פסח זה בכלל בלי עוגיות בוטנים? (האיש קנה לי בדרך הביתה אז לפחות חסך אחד טופל)

האיש ויתר קצת אחרי שולחן עורך ופרש לישון. למרות שהייתי עייפה ידעתי שאם אבוא איתו אני אבלה שנה שלמה בציפייה לאליהו הנביא שינזוף בי על ההברזה אז התמדתי עד הסוף המר. אפילו חד גדיא נורמלי לא יצא לי מזה. אני משערת שעם ארבע כוסות זה היה עוד איכשהו נסבל. אבל אצלם שותים מיץ ענבים.

את רוב החצי השני של הסדר (מה שקורה אחרי האוכל) ביליתי בקריאת קומיקס של "בבא". קומיקס מקסים על סיפורי התנ"ך המשנה והמדרש שמומלץ בחום. הבעיה היא שבזמן שהם זייפו קראתי את כל 3 הספרים. את חושבים שיש סיכוי שצ'רקה יסכים להוציא עוד אחד, או שניים, או שמונה, במידה ונאלץ לחזור על המבצע הזה שנית?

נמסטה לכולכם

וחג שמח מאד.

פוסט קיטורים טכני, כל השומר נפשו ירחק.

בדרך כלל אני אזרחית שומרת חוק. והיו לי כל הכוונות שבעולם להיות אזרחית משלמת מיסים. אבל הממשלה שלנו עושה את זה בלתי אפשרי.

כשפתחתי לפני שנתיים את התיק במס הכנסה כבר אז היה ברור לי שזה לא הולך להגמר בטוב (או בכלל).

שעות עמדתי בתור להרשם במס הכנסה רק כדי להגיע ולגלות שקודם, אני צריכה להרשם במע"מ. לא שיש לי ולמע"מ איזו אינטראקציה כי היקף הפעילות של העסק שלי באמת קטן מכדי לעניין אותם אבל נו, שיהיה, ממילא יש יותר מדי יערות גשם באמזונס ומובטלים בישראל, צריך עם שניהם לעשות משהו לא?

מאז, המצב הולך ומתדרדר.

הפרנסה אצלנו ברוך ה' טפו טפו טפו לא מאד בדוחק. אממה - מורכבת משהו. יש לי משכורת, מלגה והכנסה בתור עצמאית. ויש לי גם איש שיחיה ויבדל לחיים ארוכים שמשום מה מופיע על כל התעודות הרשמיות של העסק שלי  מאז שהתחתנו למרות שאין לו יד רגל או בדל ציפורן מושקעים בו. ולא שאכפת לי להתחלק איתו בהכנסות, אבל ממש לא ברור לי איך הוא נעשה יו"ר החברה כשכף רגלו מעולם לא דרכה במשרד (המטפורי) או במס הכנסה. וזה, שתזכרו, מגוף ממשלתי שכדי לשנות בו את ה' הידיעה בשם העסק שלי, הייתי צריכה לעשות 5 טלפונים, למלא 3 טפסים, ולבוא לחכות בתור האינסופי פעמיים, כי בראשונה הפקיד בדיוק היה בחופשה בקריביים.  

לדווח על ההכנסה הזו באופן שיאפשר לי לשלם את מיסי כחוק זה - אין לי שום אנלוגיה משעשעת, ובחיי שניסיתי אבל זה לא מצחיק, זה פשוט בלתי נסבל.

על השוק שחטפתי כשגיליתי  שאני חייבת כסף לביטוח לאומי רק בגלל שאני נושמת כאן את האוויר התגברתי. על העובדה שברגע שאני פותחת עסק, לפני שהוא הכניס לי 10 אגורות שחוקות (אי אפשר להרוויח בישראל רק אגורה אחת, תשאלו את סופרפארם, לכל אחת בודדה הם מוסיפים עוד 9 שלא ישעמם לה בקופה שלהם), החוב שלי לבט"ל כמעט מוכפל, כמעט התפוצץ לי הוריד והבלגתי. כשהם דרשו על סמך השומה של 2006 להכפיל אותו שוב - נשברתי וביקשתי שיוותרו לי. שנה וחצי עוברות עד שהם עולים על טעויות ומחזירים את הכסף גם זה רק אם מנדנדים להם השכם והערב, או יותר נכון בין אחת ואחת וחמישה בכל יום שלישי שני בחודש, בתנאי שזה יוצא בירח מלא, כי זה הזמן היחיד שבו הם עונים לטלפון.

שלחו לי טופס.

אני בנאדם אינטליגנטי.  גם האיש לא קוטל קנים. ביני ובינו מסתובבות 35 שנות לימוד ותהרגו אותי אם מילאתי אותו נכון. לויודעת. באמת. יכול להיות שיכפילו לי את המכפלה רק בגלל שעשיתי וי באיזה ריבוע לא נכון. אולי בכלל שווה לעזוב את זה. יכול להיות שלא תהיה לי ברירה - הם שלחו לי את הטופס, אבל לא כתובת להחזרה. על המעטפה רשומה הכתובת של הסניף בצפת ואני, מה לעשות שייכת לסניף ירושלים ויש עוד אנשים שמנסים לתפוס אותם בין אחת ואחת וחמישה חוץ ממני...

אם אני חלילה אאחר בתשלום הם יוסיפו לי ריבית נשכנית והצמדה. אם הם יגבו ממני יותר מדי כסף, הנשמה תצא, אדם ילך על מאדים והקרחונים ימסו כולם לפני שאני אראה מזה שקל בחזרה.

כל זה עוד לפני שדיברנו על מס הכנסה. שכדאי למלא את הטפסים שלהם צריך פוסט דוקטורט בטפסים. והם אמנם מוכנים לעזור, אבל רק באפריל, יומיים לפני שצריך להגיש את הטופס הֵ%^&%$### ואת התור שם אפשר לראות מתחילת הרחוב.  כמו ביטוח לאומי, הם דורשים מקדמות. בניגוד לבט"ל, הם מחזירים את הכסף אם גבו שלא כדין, ואפילו עם ריבית, אבל אחרי כמעט שנתיים שבהן האיש ואני מה לעשות, צריכים לאכול ולשלם שכר דירה.

אני שמחה (טוב לא שמחה, אבל מוכנה בלית ברירה כי הכלא לא נראה לי מקום אטרקטיבי במיוחד) לשלם את המיסים שלי. אני פשוט רוצה שזה לא יהיה כל כך קשה. אני רוצה שיאפשרו לי לדווח בסוף כל שנה על ההכנסות שלי, מכל המקורות, בטופס שלא דורש ממני 3 ימים ושני יועצי מס, שעולים יותר מכל ההכנסה השנתית שלי. אני רוצה שלא ידרשו ממני מקדמות בלתי אפשריות. רוצה שלא יסתמכו על ההכנסה שלי מלפני שנתיים כדי לקבוע אותן, רוצה לשלם מיסים בתחילת ינואר ולא בסוף אפריל ויותר מהכל אני רוצה שזה לא יהיה כל כך מסובך.

ההתנהלות הזו מעודדת אנשים להיות שכירים. ככה לא בונים מדינה.

עוד דבר שלא אמור להיות קשה כל כך: לגרד את האוזן השמאלית עם הרגל הימנית. לפחות זה מה שטוענת המורה שלי (!) ליוגה (!!!)

פינת הפלצנות (חדש!!):

היום הלכתי (בפעם השניה!) לשיעור יוגה (פרטים כשהתחושה ברגליים שלי תחזור). אחר כך האיש והאני הלכנו לסושיה הקרובה למקום התעמלותי ואכלנו אוכל יפני עם מקלות סיניים. 

שופוני אני, כאילו כזה, צפונבונית.    

נכון שבמבט ראשון זה נשמע נורא אטרקטיבי וזול.

אני מודה, זה מפתה.

אבל תזכרי  שאצלכם לא מאמינים שהחלק "הלבן" (חזה) של העוף הוא בכלל אכיל.

את בטח תגידי לעצמך, לא נורא, בשביל שקל שבעים אני פשוט אזרוק חצי עוף ועדיין אצא מורווחת. אבל עוד כשתגידי את זה יתגנב לליבך חשד שיזכיר לך שאת פולניה, ושלא זורקים אוכל. את תנפנפי אותו ותזכירי לו שהשואה עברה כבר ונו - זה עוף בשקל שבעים. אבל את טועה.

שבוע יישב לו העוף בפריזר שלך ולא יפריע לך בכלל. את עוד תרגישי טוב עם זה כי חסכת כסף. ואז סופהשבוע יגיע.

את בדיאטה מה שאומר שאת מבשלת הרבה, כי צריך לפרוק איכשהו את כל האובססיה הזו עם אוכל.

ויש לך המון זמן ואורחים לשבת אז את תכנסי למוד עקרת בית מלא.

את תפשירי את העוף, תחתכי את החלקים הטעימים שלו ותורידי ממנו את העור (כי את בדיאטה וגם כי עוף בלי עור נראה יותר אלגנטי וחוסך סופט אנד איזי). ובאופן כללי תמזמזי אותו בכל מיני צורות שהקצב היה עושה בשבילך אם רק היית קונה עוף נורמלי.

את גם תחליטי להוסיף לתבשיל הגריסים שלך גם את הכנפיים כי הן קטנות ולמעשה טעימות למדי וכי לא זורקים אוכל.

ועדיין, בסוף כל הפצ'קראי ישאר לך חזה עוף על קרש החיתוך.

וזה לא חזה היפוטתי, זו חתיכת עוף ענקית שפשוט יושבת שם. את והיא שתיכן יודעות שלפח, היא לא הולכת.

אז את תחליטי להיות יצירתית ולהכין גיוזה.

את תשבי ותפרקי את החזה לחתיכות קטנטנות. תקצצי בצל, ותטגני אותו עם העוף עד שהעוף ילבין כולו והבצל יזהיב.

את תבשלי בטטה תמעכי אותה ותערבבי את הכל ביחד עם קצת חוויג' ומלח.

את גם תכיני בצק מ-200 גר' קמח ו2 ביצים.

את תשבי להכין מהבצק עיגולים בקוטר 10 ס"מ ובעובי דף.

אבל את לא דורעם גונט (ההוא מהארץ עם המתכונים שאפחד לא אוכל כי הם פשוט מורכבים מדי לאנשים שלא נשאר להם חזה עוף מיותר ביום שישי בצהריים) ואין לך בבית מכונה להכנת פסטה.

אז את תשבי ותרדדי את הבצק, הקשה כמו בטון מחוסם, במערוך ידני. נכון את תגידי לעצמך שזו התעמלות שעוזרת לך למנוע אוסטיופרוזיס.

את אפילו תעשי עיניים לאיש ותשכנעי אותו לעזור כשאת מסבירה לעצמך שעוד יש לך איזה 20 שנה עד שאוסטייופרוזיס באמת צריך להדאיג אותך.

אבל האיש באיזשהו שלב ישבר ויכריז שלא יתכן שלהכין אוכל יצרוך יותר אנרגיה משמקבלים מהתוצאה הסופית, זה לא טבעי ואם זה היה המצב המין האנושי היה נכחד מזמן. הקיצור הוא ינטוש אותך לרדד ולחתוך עיגולים בעצמך.

באיזשהו שלב את תשברי  סופית ותשתמשי בבצק בעובי מילימטר וחצי, שזה כבר לא גיוזה אלא קרפלעך, וגם אם תשפכי רוטב סויה על המילוי - זה לא ישנה את העובדה שאת מכינה קרפלעך, מאפס, כמו אחרונה הפולניות.

את תצלי אותם 3 דקות ותאדי  אותם 10דקות וחצי נוספות ולא  3 כמו במתכון המקורי. את תעשי את זה לא בגלל שאת חכמה יותר מדורעם (ואת כן, והמילוי שלך יותר מוצלח משלו שמכיל, רחמנא לצלן, פלפלים) אלא כי הקרפלעך שלך עבים מדי  ולבשל בפולניה לוקח יותר זמן מביפן.

בסוף כל זה את תקבלי מהאיש את התגובה הפושרת "נחמד".

הקהל האחר (בני דודים חסרי תרבות ואמא שלהם) לא יסכים לטעום בכלל, ואם סוף סוף תשכנעי את הבוגרים בגופם להכניס את זה לפה, אפילו "נחמד" לא תקבלי מהם.

את אפילו תנסי את זה בעצמך למרות שמן הסתם הדיאטה שלך לא כוללת דברים שעשויים מבצק כי לא ייתכן שזה כל כך לא מוצלח אחרי כל ההשקעה ותגלי שזה דווקא די  לטעמך, אבל אסור לך לאכול את זה.

את גם תרגישי אשמה נורא כשתעלי על המשקל למחרת בבוקר.

בחישוב קל השקעת שעתיים וחצי עבודה, ששוות בערך 600 ש"ח אם היית משקיעה אותן מול המחשב נגיד, בלהכין אוכל שילך בסוף, בדרך זו או אחרת לפח.

כל זה, כי קנית עוף שלם בשקל שבעים.

לא חבל?