הנישואים שלנו יחגגו חודש בעוד כמה ימים.
לכבוד המאורע אני סובלת מPMS חמור ביותר וכבר הספקתי להיות מרושעת כמו שרק אישה נשואה יכולה להיות לבעלה. ואפילו לא הצלחתי להביא את עצמי לבקש סליחה למרות שממש לא הגיע לו כי אני כל כך מתוחה מבפנים שאין מקום לתהליך חשיבה רציונלי.
חלמתי בלילה שיש לי תינוקת. הלידה היתה סיוט. אבל הילדונת, עם התלתלים הבלונדינים (יש לי סיכוי! אני בלונדינית! בערך, לפחות הייתי כשהייתי בגילה) היתה שווה הכל. חלמתי גם שאמא שלי חיה באוהל. שזה לא מאד רחוק מהמציאות הנוכחית שלה כי היא במהלך מעבר דירה וזה לוקח המון זמן כי הקיבוץ חרא.
אין לי מושג מה הקשר בין השניים אבל אני כבר שנים לא באמת מקושרת למוח שלי אז למה לשנות הרכב מנצח?
אני רוצה ילדים. לא ברור לי אם כאביזר אופנתי שהולך עם הטבעת שלי או אם אני באמת מוכנה למחויבות הנובעת מזה. וגם אין לנו באמת את האמצעים הכלכליים, או המשאבים הנפשיים לזה. ולא תכננו שומדבר מהסוג הזה בשנתיים הקרובות (למרות הרמיזות העבות כמו פיל של סבתא שלי שיהיו בשורות טובות, שהתחילו, בי נשבעתי, דקה בדיוק אחרי החופה!)
ואני מאחרת כבר בארבעה ימים. מה שגרם לי מייד להשתין על מקל (שלילי) ולחשוב מחשבות עם ריח של גרבר.
אני עסוקה נורא. לקחתי על עצמי המון השנה והכל נורא מעניין. כל כך ככה שאין לי זמן לרחם על עצמי (כמעט) או להרגיש רע. אבל מכיוון שכמו בכל שנה מזה שלוש כבר לקחתי על עצמי המון דברים קטנים יש לי עדיין חברים ששולחים לי הצעות עבודה (תודה אגב, אני באמת מעריכה את זה מאד ואין כאן מילת תלונה). איכשהו אפילו אני לא שמתי לב שכבר החלטתי מה אני רוצה, לפחות לעכשיו ושבעצם אני כבר לא מחפשת.
אני יודעת שהבטחתי פוסטמונות, ואני באמת אשתדל, אבל החיים מחוץ לישרא פשוט נורא מלאים לי כרגע.
ותמיד יש סיכוי שהשתן טועה. ובכלל לא ברור לי שאני רוצה שהוא יצדק.
הראש שלי עמוס ומבולגן מדי. צריכה לעשות סדר
ולהחליף את בגדי הקיץ בחורף.
באמת כבר הגיע הזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלוואי ש