דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

לפחות זה מה שאמר הטכנאי.

הוא חזר כעבור יומיים. הפעם, אחרי חצי שעה, היא הועילה בטובה להשתעל מספיק כדי לשכנע אותו שאני לא סובלת מסוג ביזארי של סינדרום מינכאוזן.

אחרי הרבה דפיקות הוא הוציא ממנה חלק משחיר ושבור. החוורתי. אני לא מבינה הרבה במכונות כביסה, אבל חלפים זה עסק יקר לא צריך להיות מומחה גדול בשביל לדעת את זה. ואני רוצה מיטה חדשה, אין לי כסף להחליף את המכונה או את חלקיה החיוניים .

אבל לא, מסתבר שאת החלק הזה לא צריך להחליף. זה התוספתן, המכונה תסתדר מצוין בלעדיו.

בתום הניתוח, אחרי שכל החלקים, חוצמזה שנשאר אצלי ביד, היו בחזרה במקום פחות או יותר, הוא הסביר לי שהחלק השבור אחראי - שימו לב - על מניעת רעשים ממכונת הכביסה.

והוא בכלל לא רע בזה אגב, ברגע שהוציאו אותו מהמכונה - נהיה שקט מופתי.

לא קשור:

האיש ואני אכלנו ארוחת צהריים בחוץ. היה שקט וקר, מן תחושה של חורף אירופאי, כאילו גם אנחנו לוקחים את מזג האוויר ברצינות, ויש לנו כבוד - לעצמנו, לאחרים. לצערי, התחושה הזו, שהיתה נעימה בסך הכל, התפוגגה לחלוטין כשהגעתי לתחנת האוטובוס.

סתם תחנה באמצע העיר, של שני קווים בסך הכל, שומדבר מיוחד. אבל שוטר חמוש בכלב הקיף אותה כל חמש דקות, ואנשי הביטחון לא סרקו רק את האוטובוס עצמו אלא גם חלק מהנוסעים. וההרגשה האירופאית התחלפה בתחושת החשש העמום של לפני פיגוע.

וידעתי שאנחנו עדיין בקנזס.

וזה היה לי קצת עצוב.   

החשמלאי, שנקרא לו לטובת העניין אדון שטקר. הבטיח לי ביום ראשון ב-10 בבוקר שהוא אוטוטו אצלי.

היום יום שלישי. ולוח החשמל שלי עדיין בתול. אוטוטו בחשמלאית זה כנראה "בעוד שבועיים ביום חמישי בין 11 ל11:03. אולי".

אבל עזבו את זה.  אז החשמל קופץ כל שעתיים. אז מה? זה לא שאנחנו מזקקים אורניום או משהו כזה.

מכונת הכביסה, שהרגישה מוזנחת, החליטה היום, מתישהו לפני סיבוב הסחיטה שלה, שהגיע יום העצמאות ופרצה במשהו שנשמע דומה להפליא לזיקוקי דינור. מהכמה הראשונים התעלמתי. צריך להרגיל ילדים להסתדר עם הבעיות שלהם בעצמם. אבל כשזה התחיל להשמעע כאילו החיזבאללה בודק את הקטיושות ארוכות הטווח החדשות שלו הבנתי שצריך לעשות מעשה והפסקתי אותה. לצערי, עדיין בשלב שלפני הסחיטה.

במסגרת היום הפעיל והפרודקטיבי שלי עשיתי את הדבר הבוגר והאחראי: התקשרתי לבכות לאמא שלי שמכונת הכביסה הרביצה לי. אמא הציעה שאתקשר למישהו שיכול לעשות משהו בנידון ואחרי שגמרתי להעלב – התקשרתי לטכנאי. הוא אפילו הסכים לבוא היום.

הוצאתי את הכביסה הספוגה מהמכונה, סחטתי את כולה והשארתי אותה בסל עד שהמכונה תחזור להתנהג יפה. כמובן, הטכנאי מדבר חשמלאית גם הוא ו"בין שתיים לארבע" שזו כמובן שעה שקיימת רק בשעונים של אנשי שירות ולא בשום שעון אחר בעולם, הגיע בחמישה לחמש. הוא הפעיל את המכונה ו – שקט, מהמהמת כחתולה מרוצה. מה שלא עשינו לה כדי לשכנע אותה להביע את מורת רוחה הקודמת לא עזר, היא התנהגה למופת.

הטכנאי לקח ממני 205 שקלים טבין ותקילין והלך לדרכו. כמובן, ברגע שהוא הגיע לבית הלקוח הבא שלו (ולא רגע קודם, כי הוא הבטיח שהוא יחזור אם היא תתחיל להתנהג כמו החמאס שוב) החלה שוב ההפצצה.

הפעם התעקשתי שהיא לפחות תסיים את הסחיטה, בכל זאת, נמאס לי לעשות את העבודה שלה רק כי היא עושה הצגות.

אבל כמובן שהיום שלי לא נגמר שם.

לפני שבוע, בפרץ פעילות בלתי מוסבר או נשלט, הוצאתי סוף סוף מהבית את תנור ההסקה הישן כדי לפנות מקום לארון המטאטאים שזממתי. התנור היה כבד ולכן דחפתי אותו רק עד מעבר לדלת. היום, כשחזרתי מקניות, מצאתי פתק מודבק על הדלת כהאי לישנא:

"בשם כל הדיירים אתם מתבקשים לפנות את הטנור (שגיאה כך במקור, הם כנראה יודעים משהו על התנור שאנחנו לא)חימום ותשמרו על ניקיון חדר המדרגות. הדיירים".

טוב לא שהבנתי מה מפריע להם ה(ט)תנור אבל ניקיון חדר המדרגות? על מה הם מדברים? אנחנו לא מעשנים בחדר המדרגות, או מחזיקים בו גן ילדים שיורקים ומקיאים. השימוש היחיד שלנו במדרגות הוא טיפוס וירידה, ואפילו את זה אנחנו לא עושים הרבה.

כשהאיש הגיע הביתה הורדנו את התנור בכוחות משותפים (בעיקר הכוחות שלו, אבל אנחנו מתחלקים בהכל...) למטה. בדרך, נזל הסולר העודף על המדרגות. (טוב, אז כותב הפתק ידע על מה הוא מדבר). בזמן המבצע יצא אחד מהשכנים הזקנים ודרך דווקא בשלולית של הסולר. הוא קילל אותנו במגוון מעניין למדי של אמרות שפר וצרח שהיינו צריכים לקחת ערבי בשביל זה.

טוב לא שהייתי מתנגדת אבל בדיוק נגמרו להם הערבים בסופר.

וניקינו את חדר המדרגות. אוהו איך שניקינו. שטפנו עם סבון, ואז שוב, עם יותר סבון, ואז עם מים נקיים וניגבנו הכל עם סמרטוט חדש לחלוטין (שזרקתי אחר כך לפח). את הדירה שלנו, אם היינו טורחים לנקות אותה, אנחנו לא מנקים באופן כל כך יסודי. מתישהו באמצע הסיבוב השני, החלקתי ונפלתי, ישר על הישבן. הדלי מלא המים שהיה לי ביד נשפך כולו על האיש. הצרחה שלי הוציאה החוצה שני שכנים נחמדים הרבה יותר שהציעו עזרה. בשלב ההוא העזרה היחידה שרציתי היתה שילכו כדי שאוכל ליבב בשקט.

אבל עד שהם הלכו אפילו לבכות כבר לא התחשק לי, חשבתי כמה מצחיק ייצא הפוסט.

וזה אפילו עזר לי לשכוח שהנעליים החדשות של האיש ספוגות סולר, כמו גם הבגדים שלי, שאני לא יכולה לכבס , כי מכונת הכביסה עדיין במצב הפצצה מתקדם.

מאז החתונה שלו, אבא שלי לא מצליח להזמין אותי לשבת לפני אמא שלי. איכשהו, לא משנה כמה מוקדם הוא זוכר לעשות את זה, דווקא לסופ"ש שהוא רוצה יש לי תוכניות.

ואל תסתכלו עלי ככה.

שנים ניסיתי להתעמת איתו ולהסביר לו מה מפריע לי. כנות לא עובדת אצלו, זה סתם בזבוז אוויר ואנרגיה, הוא פשוט לא מדבר את השפה.