היתה דווקא שבת נחמדה.
ביום שישי "עשינו"* מבצע ניקיון. היו לנו אורחות לשבת, בישלנו מקסיקני*** והיה נעים וחמים באופן כללי. אני מאד אוהבת את ההרגשה שהבית נותן לי אחרי ניקיון יסודי, מן תחושה כזו של "ברוכה הבאה", תחושה של home. במוצ"ש רציתי לנצל את התחושה החיובית הזו כדי לעשות משהו שאני מתחמקת ממנו כבר כמה שבועות: ללכת לקניות.
בשנים האחרונות ההליכה לקניות דווקא היתה מאורע נעים. אימצתי לעצמי את התפיסה של "שמן זה יפה", למרות שמעולם לא התאמתי להגדרות האופנתיות יותר של יופי, אהבתי את מה שנשקף לי מהמראה. ממש נהניתי להכנס לחנויות בגישת "אני הלקוחה ולכן אתם צריכים להתאים אלי" ולהתלוצץ עם המוכרות על חוסר יכולתם של מעצבי האופנה להעריך את הנשיות המתפרצת שלי.
אהבתי את עצמי כששקלתי 100 קילו. ידעתי שאני יכולה לרזות אבל זה לא בער לי, התעמלתי, רקדתי זזתי בחופשיות והרגשתי שבמקרה הגרוע לא מבינים אותי אבל אי אפשר לחלוק על זה שאני נראית טוב. למעשה, לאחת החתונות שנערכו בקיבוץ הגעתי באיחור, ובלי "בגדי שבת" מתאימים. כיוון שכך נאלצתי ללבוש את אחת משמלות הערב המושקעות באמת שלי, אלו שאני שומרת לתחרויות ואירועים מיוחדים (ולכן החזקתי אצל אמא בבית ולא אצלי בדירה). אמא שלי סיפרה לי שאחת האורחות ניגשה אליה, הצביעה עלי ואמרה: אני לא מבינה את זה, הבחורה הזו שמנה אבל היא ממש ממש יפה".
בחצי השנה האחרונה עליתי במשקל המון. וזה אחרי שגם בחצי השנה שלפניה לא בדיוק קטלתי קנים. והתחושה הזו של הקבלה העצמית, המיניות, הנשיות, התחלפה לאט לאט בשאט נפש גדל והולך. אני מרגישה כבדה, מכוערת, זקנה. כואבים לי הברכיים והגב וויתרתי לחלוטין על מראה באורך מלא. במקום זה אני שואלת את האיש איך אני נראית ואלא אם כן הוא אומרת אחרת, יוצאת מהבית בלי להקדיש לעניין מחשבה אחת נוספת. כי המחשבות כואבות לי. והמראה מענה אותי.
המלתחה שלי הלכה ונשחקה. חלק מהבגדים לא עולה עלי, חלק נראה לא יפה במצב הנוכחי והחלק השלישי נשחק משימוש. אין לי מה ללבוש.
הזמנו את דניאלה לבוא איתנו וחשבתי שהנוכחות התוססת שלה ומצב הרוח החיובי שלי יהיה בהם די כדי לעזור לי לצלוח את המשימה. אבל כבר בזוג המכנסיים הראשון שמדדתי עלתה לי בגרון תחושת קבס.נאלצתי להתבונן במראה ושנאתי את מה שראיתי. ככל שהתקדמתי בין הבגדים כך הלכה וגאתה תחושת המרירות שלי. בחנויות למידות גדולות שאני מכירה, המידה שלי (54 או 6 תלוי באיזו חנות) נעשתה נדירה כי החנויות הללו החלו לפנות לקהל של הנשים הזנוחות במידות שבין 40 ל-50. התחושה שקיבלתי מהקניות בחנויות הללו בעבר, שאני במקום טוב באמצע (כשהמידה היתה 48) התחלפה בתחושה שאני עיוות של הטבע. תחושה שהתחדדה לכדי גרון מלא דמעות כשהמוכרת הסבירה ש"כאן זה לא אמריקה" ואין דבר כזה מידה 62 (יש, בחיי שיש. לא שאני צריכה אותה, אבל יש עדיין אנשים שמנים יותר ממני, גם בישראל****).
רציתי הביתה.
אבל אני באמת צריכה בגדים, ולא רציתי לתת לדניאלה (שהיא נערה חטובה בת 13 שלא מכירה את המציאות השמנה של החיים אלא דרכי) את ההרגשה שמשהו בי לא בסדר (כי מספיק שאני מרגישה ככה) והאיש היה כל כך טוב וסבלני ועוזר ומכיל.
ואני באמת צריכה בגדים.
אז נשמתי עמוק וניסיתי להיות עליזה ולשמוח כשמצאתי שני זוגות ג'ינס שנראו טוב וישבו לא רע (נמוכים מדי על הישבן כמובן אבל זו מציאות שאימצתי לעצמי: לעולם לא אמצא מכנסיים שבאמת יושבים עלי כמו שאני אוהבת וכמו שצריך). עברנו לחנות אחרת שבה מצאתי חולצה שנראתי בה כמעט בסדר. והמוכרות היו קצת יותר אדיבות. ומצאתי זוג מכנסיים לא רע נוסף.
הסברתי בשלב זה לדניאלה המופתעת מכמות הפאייטים שנתקלנו בה באותו הערב, שזה מה שקורה כשמעצבי אופנה נתקלים בכאלו משטחים גדולים של בד. הליך החשיבה הוא בערך כזה: יש כאן המון בד = המון מקום ריק (בניגוד לסקיני ג'ינס של מידה 36 שמכמות הבד שבהם אפשר להכין אולי מפית) בואו נעטר את הבד בכמה אפליקציות וחרוזים צבעוניים, צריך הרי לקשט את האנשים השמנים והמכוערים האלו, וחוצמזה, אנשים שמסתכלים על מרחבי הבד האינסופיים עלולים להשתעמם. יכול להיות שחלפה להם בראש המחשבה שזה קצת (הרבה(מאד))חסר טעם. אבל הי, את שמנה, אז זה לא שיש לך זכות דיבור, תגידי תודה שבכלל ייצרנו בגדים במידה שלך*****
אני התכוונתי להתלוצץ בשלב ההוא אבל דניאלה התכווצה ואמרה לי להפסיק לרדת על עצמי. ניסיתי להסביר לה שאני יורדת על מעצבי הבגדים אבל עמד לי טעם מר בפה.
קנינו את שני הג'ינסים, חולצה ומכנסיים מחוייטים (עם האפליקציה הבלתי נמנעת, אבל היא די Understated ואפילו קצת מצאה חן בעיני). אני יושבת עכשיו לבושה באחד הג'ינסים החדשים והם נמוכים לי בישבן וחונקים אותי בבטן. וזה, שתבינו, דווקא שיפור ממה שבדרך כלל אני מוצאת, שמצריך התערבות כירורגית לפני שמגיעים לתוצאה דומה.
הבוקר היה לי תור לרופאת הנשים. מאז שעברנו לירושלים לא הלכתי לאחת אבל אי אלו בעיות רפואיות עשו את ההליכה לבלתי נמנעת. הרופאה היתה צעירה ונחמדה והשתדלה אבל היא עדיין דחפה לתוכי מכשירים מתכתיים. ואם זה לא מספיק, הם גם הכאיבו לי נורא. מגודל העליבות בה חשתי עוד מאתמול בלילה לא היה לי כוח להתווכח או לשדל שתהיה יותר עדינה. אני חושבת שאפילו הרגשתי שזה מגיע לי.
נשלחתי בתום הבדיקה לעשות אולטרסאונד ואגינלי. ושוב ישבתי בתנוחה המשפילה ביותר עלי אדמות, ועוד מישהי דחפה לתוכי מכשירים שגרמו לי להרגיש מושפלת, נאנסת כמעט כשהיא מתעלמת מההתנשמות החדה שלי ומבקשותי שתפסיק קצת כי זה נורא, נורא, נורא כואב. כל זאת עם דלת החדר פרוצה לרווחה. אמנם ביקשתי שיסגרו אותה, אבל לא היה לי כוח להתעקש על זה, כמו שלא היה לי כוח לריב איתם כששלחו אותי לשירותים המטונפים למרות שלא היה שום צורך.
חזרתי לרופאה עם הממצאים וישבתי כמעט שעה ליד החדר שלה עד שנכנעתי וניגשתי בדחילו למזכירה לשאול מתי הרופאה חוזרת. המזכירה קראה לרופאה ותוך שתי דקות כבר ישבתי אצלה. מרגישה מטופשת שלא עשיתי את זה קודם. כמו שהייתי עושה, בחיים האחרים שלי, שבהם הרגשתי כמו בנאדם.
היא לא ידעה לומר לי למה כואב לי. או להמליץ על טיפול בכאבים. הממצא לגבי הסימפטומים האחרים היה שפיר, אבל צריך לקחת הורמונים. ולעשות עוד אולטרסאונד בעוד חודש.
בינתיים אני אמשיך לדמם כך שגם אם הייתי רוצה לעשות אהבה, זו לא באמת אפשרות
אבל אני בכלל לא רוצה כי אני מרגישה הכי לא נשית שרק אפשר,
מחוללת.
*האיש קירצף וניקה הכל, כולל המקרר והרצפה השחורה מאחורי התנור. אני ניקיתי את השירותים מקלחת ואז נפלתי בקרב**
** נחתכתי מחתיכת זכוכית ויצאתי מכלל שימוש לשארית המבצע כי אני היפוכונדרית ועצלנית ושונאת לנקות.
*** בישלנו כרגיל מרק עוף אבל הגשנו סלסה וגוואקמולי כמנה ראשונה
**** כן, יש דברים שבהם אני שואפת לבינוניות. וכן, אני מוצאת נחמה בידיעה שיש אנשים שיותר גרוע להם. וכן, אני גם חושבת שזה די נורא.
***** יש לי תופעה די דומה עם אוכל כשר: אני שונאת המון דברים (דגים, פלפל, חצילים וכולי וכולי) אבל כשאני אוכלת בחברת מי שאינו שומר כשרות הרעיון שחוץ ממגבלות ההכשר יש לי גם דרישות ספציפיות לגבי סוג וטיב האוכל לא נתפס אצלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
) ועל השטיחים אני לא רוצה לדבר בכלל. 
כינוי:
הלוואי ש