דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

התפריט שלי נעשה קצת מונוטוני בזמן האחרון והדיאטנית אמרה שאני מוכנה לאוכל קצת יותר לעיס.

רק שאין בבית, מרק זה באמת מה שאנחנו אוכלים ביום יום. הבעיה היא שעכשיו כשאני עוקבת אחרי מה שאני אוכלת בצורה כל כך מסודרת - זה משעמם אותי.

אז החלטתי להכין קציצות. נשאר לנו בשר טחון מהפעם האחרונה שהכנו ספגטי בולונז, הוא אפילו היה מופחת שומן (טיבון ויל רק 6% שומן!). ומהמרק בשבוע שבעבר היו לי בטטות מבושלות שהוצאנו מחשש שהמרק בסיר יגלוש ויציף את כל המטבח מרוב שהסיר מלא עד אפס מקום.

טיגנתי קצת בצל שנשאר קפוא מלא ברור מתי עם רק טיפ טיפונת שמן. מעכתי את הבטטות והוספתי חוויג' (כן, אנחנו אשכנזים שמבשלים עם חוויג', תתמודדו!), פפריקה, מלח וקצת גרגירי חרדל. הוספתי את הבשר המופשר וערבבתי היטב היטב. שניה לפני שהכנסתי את הקציצה הראשונה למחבת (טפלון בלי שמן בכלל!) הוספתי גם שתי ביצים בתקווה שהן ידביקו את העיסה לקציצה.

זה לא עבד.

לעומת זאת האיש טעם את הניסיון הראשון במקום ה"זה... בסדר..." הרגיל שלו (כשרק יצאנו הבישול שלי תמיד הוציא ממנו אנחות הנאה אורגזמיות כמעט. אבל מאז הוא הבין שהוא יקבל ממני סקס בכל מקרה, אז הוא מרשה לעצמו להיות יותר ביקורתי) הוא אמר "זה ממש טעים".

מרוב הפתעה ניסיתי לברר אם בכל זאת צריך להוסיף עוד קצת מלח או לטגן קצת יותר או קצת פחות  אבל כלום, הוא בשלו, "לי זה מאד טעים!" הכנתי עוד נגלה שיצאה גם היא פירורים פירורים (מה שלא הפריע לו בכלל, הוא אסף אותם לתוך סנדביץ', ליקט מהצלחת כל מה שלא נכנס  והלך לאוניברסיטה שמח וטוב לב). ואז נזכרתי - פירורים! אני יכולה להוסיף פירורי לחם!

פירורי הלחם (והעובדה שהתחלתי להכין את הקציצות מראש בגודל של פירור גדול) עזרו לצורה אבל השתלטו קצת על הטעם שבאמת היה מוצלח ביותר, מתוק אבל מתובל משהו ממש יוצא דופן בשביל בשלנית אשכנזיה כמוני שחושבת שגרגירי חרדל הם התפרעות בכל הנוגע לתבלון, אז בפעם הבאה ננסה במקום קצת קמח מצה.

למי שמתכוון לנסות את המתכון (שהוא גם מוצלח ביותר וגם דל קלוריות וניתן לביצוע בלי שמן במחבת) אני מתנצלת, אני גם שונאת שאומרים לי לתבל בלי כמויות מדויקות, אבל באמת אין לי מושג.

שלג על עירי שוב, אבל יש קציצות במטבח, אז לא הכל נורא ואיום.

וזאת, יש לזכור למרות שאנחנו בתקופת הצד האפל יותר של הירח, והמבינה תבין.  

תוספת מאוחרת: הכנו גם קינואה (ואורז, ופירה בטטה, והזמנו את הדודה וילדיה לארוחת ערב, אבל זה לא הנושא). לא אכלתי כי אסור לי אבל הריח לא משהו. מישהו מוכן להסביר לי מה הרעש הגדול? אפילו מבחינה תזונתית - יש בזה פי-2 קלוריות מבאורז לדוגמא אז מה השוס?

למרות המרחק הרב עד מאד שלי מכל מה שאפילו דומה למשקל נורמלי, עברו עלי חוויות חיוביות מאד באזור המלתחה.

לפני שבועיים נסעתי עם מ., חברה טובה עד מאד, לקניות. כיוון שמ., בניגוד אלי, נהנית מגזרה שמופיעה על הסקאלה של מעצבי האופנה, נכנסנו לחנויות כמו גולף שבימים כתיקונם אני חולפת על פניהן בלי אפילו אנחת צער, כי כמו מילארד דולר, יש דברים שהשלמתי עם זה שכנראה לא יהיו לי בעתיד הקרוב. אבל להפתעתי כי רבה יצאתי משם עם סוודר בצבע ירוק מהמם שאפילו נראה עלי טוב מאד. והשארתי בחנות עוד אי אלו פריטים שנדחו לא בגלל המחסור בבד אלא בגלל מחסור מוחלט בטעם של מי שעיצב אותם.

אתמול הלכנו מ. ואני להסתובב בקניון בחוסר מעש ובמקום זה ונכנסו לחנות בגדי מעצבים. החנות הזו היא באמת מסוג המקומות שבהם אני יכולה לקנות בגדים רק לברבי שלי, וגם היא לפעמים מתקשה למצוא משהו במידה שלה. ובכל זאת מדדתי כמה דברים שעלו עלי ונדחו בגלל הצבע והגזרה ולא בגלל שאני מעדיפה לכסות את שני הציצים בו זמנית. מצד אחד יכול להיות שזה פשוט באופנה עכשיו להתלבש זרוק, בבדים שלא מנסים לעצב מחדש את האברים הפנימיים שלך,

מצד שני יכול להיות שהעולם שמע שאני בדיאטה ובא לקראתי עוד לפני שיש תוצאות של ממש להראות.

בכל מקרה, החיים יפים כל כך שאני אפילו לא צריכה להוציא כסף על הבגדים כדי שהם יעשו לי טוב על הלב. 

שזה מזל כי הדיאטה הזו עלתה לנו ביוקר רב עד מאד מאד.

נ.ב

"זה רק אוכל" הוא משפט שקרי מכל כך הרבה כיוונים וסיבות שאני לא מתכוונת לכבד את מי שהמציא אותו אפילו ביריקה לכיוון שלו, ולא רק כי אני צריכה את הרוק בשביל להגיר אותו על כל הדברים שאסור לי עכשיו לאכול. 

לפני שנה וחצי עברנו, האיש ואני ליד בית ספר לנהיגה. סתם עברנו לידו במסגרת טיול להכרת הסביבה אבל זה הזכיר לי שאני באמת מתכוונת ללמוד נהיגה סוף סוף. וזהו, זה היה הסוף. תוך יומיים היתה לי מורה נהדרת, תוך 3 חודשים (והמון כסף) היה לי רשיון. הו החופש.

לפני שנה בערך דיברנו האיש ואני על לעשות משהו לגבי המשקל שלי כי לא  נוח לי איתו. לא רציתי להתעסק עם זה, רציתי פתרון מהיר שידרוש ממני מינימום השקעה. אבל אין כאלו. כולנו יודעים את זה. בסופו של דבר התחלתי לקרוא על קיצורי קיבה. היתרון העיקרי שלהם זה שמישהו אחר סותם לך את הפה. החיסרון העיקרי הוא ש-20% מהאנשים שעוברים את הניתוחים האלו, מאבדים הרבה יותר ממשקל, הם מאבדים את היכולת לאכול ופעמים גם את היכולת לנשום. זה כמו ניתוח לייזר לעיניים, נשמע טוב בתיאוריה, כל עוד את בצד הנכון של הסטטיסטיקה. ואני עם סטטיסטיקה לא מתעסקת.

בכיתה שבה למדתי סטטיסטיקה באוניברסיטה היה מי שהרים יד ושאל "רגע, אז מה זה ממוצע?" ורק לידע כללי, זה היה אחד מהתאומים לב, בשלב בו הוא העמיד פני אינטלקטואל. (כפי שאתם יכולים להבין מהאנקדוטה, הוא לא שחקן טוב במיוחד וההרפתקאה לא החזיקה מעמד יותר מדי...)

וגם אם נופלים בצד הנכון של הסטטיסטיקה זה ניתוח בהרדמה מלאה שבו פותחים לך את הבטן מצוואר ועד פופיק ורק ההתאוששות מזה מוציא את החשק לחיות ואם אני לא רוצה לחיות למה לי לרדת במשקל?

בקיצור, מצאתי מסלול עוקף שנותן לי את רוב היתרונות אבל בלי רוב החסרונות: ביום שלישי הכניסו לי בלון לקיבה. הוא יבקר שם במשך 6 חודשים שבהם אני ואוכל צריכים לבסס מערכת יחסים חדשה שבה אני שולטת והוא לא. זה לא כמו אלכוהוליזם, או סמים, אי אפשר פשוט להפסיק עם אוכל (למרות שבינתיים אי עושה עבודה לא רעה..) צריך למצוא דרך להתייחס אליו באופן פחות תלותי? הרסני? נהנתני?

למה דיברנו בהתחלה על נהיגה? כי אני מרגישה כאילו בסופו של דבר, למרות שדיברנו על זה לא מעט, דיסקסנו יתרונות וחסרונות (החסרון הגדול: זה לא מכוסה על ידי הקופה ועולה את כל חסכונות שלנו ל-2008. ואני בעד חסכונות הם עוזרים לאיש להתגבר על הפחד שלו מזקנה) ובחנו שני מנתחים - אני מרגישה כאילו דילגתי שוב על הקטע שבו אני חושבת על זה ומפנימה את ההשפעות כראוי.

מצד אחד, יופי, כי בפעם הקודמת זה הסתדר לא רע וירדתי ביומיים האחרונים 2.5 קילו, ובקצב הזה אני אעלם תוך חודשיים. מצד שני, ביום שלישי אדם זר לי לחלוטין דחף בלון לתוך הקיבה שלי דרך הושט ומילא אותו בצבע כחול (למקרה שהבלון יתפוצץ) ומאז כואבת לי הבטן, יש לי סחרחורת ואין לי שום מערכת יחסים עם אוכל כי אין לי מקום או יכולת לעכל אותו. ביומיים האחרונים חייתי מחלב ומרק (צח! כשלג, בלי טיפת תוספת). אני לא יכולה לנצל את הקלילות החדשה שלי (וזה עניין יחסי כי לשנים וחצי האלו יש עוד המון חברים, כמה עשרות לפחות). כדי להתעמל כי הכל כואב לי, אין לי כוח לזוז, יש לי בחילה למרות שנתנו לי משהו חזק מספיק כדי להרוג סוס והצרבת מעירה אותי באמצע הלילה למרות הכמויות הענקיות של אנטי-אסידים שאני לוקחת בקיצור,קצתי בחיי.

מצד שלישי, כאמור ירדתי 2.5 קילו ביומיים.

בניגוד לרשיון לנהיגה, בסוף הניתוח והכאבים אני לא אקבל רשיון להסתובב בבגדים צמודים והוראה לתלות על הגב שלט "חתיכה טריה". אני צריכה לעבוד קשה, פיסית, אבל את זה אני יכולה לדחות עוד יומיים שלושה בגלל הניתוח, ונפשית, וזה חייב להתחיל עכשיו. כי כשאני רואה סופגניה בטלויזיה אני רוצה גם, כשאני מריחה לחם טרי אני רוצה למרוח עליו חמאה ואני רוצה לאכול בלי קשר בכלל למצב הקיבה שלי, המלאה עד אפס מקום בסיילין בצבע כחול.

זה לא הדבר היחיד שאני צריכה להתעסק איתו עכשיו. יש לי אנרגיה מוגבלת להשקיע בסיפור הזה ואני מרגישה כאילו שכחתי להתכונן.

אבל ירדתי שניים וחצי קילו ביומיים.

אז אולי הכל יהיה בסדר בסוף.