האמת היא שהמון דברים חיוביים יותר ובעיקר חיוביים פחות עוברים על כוחותינו בזמן האחרון. אבל א. כבר אין לי כוח לשמוע את עצמי מקטרת וב. מאז שגיליתי שאנשים שמכירים אותי ואת מספר הטלפון שלי (נגיד אמא שלי) קוראים כאן אני חושבת פעמיים לפני כל קוטריי. מסכן האיש, מה שלא נכנס לכאן נופל עליו בסוף.
אז נפתח בכמה עדכונים כלליים:
אחרי 6 שבועות שבהם למדתי להתייחס לאוכל כאל אוכל ולא תרופה לדיכאון / עצבים / שעמום ושאר רגשות בלתי סימפטיים, וירדתי 15 קילו בלי עין הרע - נתקעתי. קודם היה לי PMS מהגיהנום ואני לא אני כשזה קורה ובאמת אין עם מי לדבר ועזבו אותי. ואחר כך קיבלתי ומאז - לא מצליחה לשחזר את תחושת השחרור מעבדות של השבועות הראשונים. באמת כבר הייתי במקום שבו אני יכולה להסתכל על אוכל מסתכל עלי בחזרה ולהשאיר אותו במקומו בלי להפריע לו ובלי שהוא יפריע לי לדיאטה. עכשיו לעומת זאת, אני מרגישה לפעמים שחזרתי לנקודת ההתחלה.
הדיאטנית שלי לא מאמינה באסור. "הכל מותר זה רק שאלה של כמויות". ואוהו אילו כמויות שאפםשר לדחוס אפילו עם הבלון (ואח"כ להרגיש רע שעות בעוד הבטן מנסה להחזיר את העודף, אבל אני לא מאלו שלומדים מניסיון וזה בכלל לא הסיפור). בקיצור הדיאטה תקועה.
מצד שני, שילמתי 14(!) ש"ח(!!) על כדור גלידה בננה בדבש וזרקתי אותו לפח אחרי 2 ביסים פשוט כי לא רציתי עוד כך שלא הכל רע. עליתי רק 300 גרם בכל ימי החג. אבל זה בעיקר בגלל שמי שבישלה את האוכל לחג צריכה למצוא ייעוד אחר לחיים שלה - ועל כך אחורי זה.
מצד שלישי - מאז שהתחלתי יוגה אני מרגישה יותר טוב. אין לי מועקה בחזה בעליות, אני הולכת מהר יותר ויש לי יותר אנרגיה ורצון לזוז. כל אלו כמובן לא משנים את העובדה שאני שונאת לעשות יוגה. אבל עשיתי, אפילו בחג, אפילו אצל המשפחה שלו, שגם ככה חושבת שאני מוזרה. ותודה לאיש שהביאני עד הלום ועשה איתי כדי שאם יצחקו - יצחקו על שנינו.
וכיוון שכבר התחלתי ללכלך על המשפחה שלו הבא נגיע לנושא האמיתי של הפוסט באמת.
השנה חג ראשון יצא צמוד לשבת. לאלו מאיתנו שלא גדלו בין עדות המאמינים, זה אומר שמרגע כניסת השבת (בשישי בצהריים) ועד יציאת החג (בראשון בערב!!!!) נאלצים אלו מאיתנו שכן נולדו בעדות אלו לבלות עם בני משפחתם. אין ניכוי שליש על התנהגות טובה ואין הנחות.
אני רציתי לעשות את זה עם המשפחה שלי שלפחות מסמפטת אותי ויכולה להשיג חרוסת טובה אבל האיש לא ראה את שלו כבר המון זמן ובאמת שאצלם אנחנו מבלים הרבה הרבה פחות ונאלצתי מפאת שלום בית וגם כי אני אוהבת אותו להסכים שבאמת כדאי שנענה להזמנה של אבא שלו לפני שהוא בכלל ישכח איך אנחנו נראים.
הבעיות התחילו כבר במתנות לחג. במשפחה שלי זה ברור לחלוטין שמביאים מתנה למי שמלין ומאכיל אותך במשך 3 ימים(אפילו שאמא שלי תמיד אומרת שלא צריך - כולם יודעים לא להאמין לה), גם אם זה אירוח בעל כורחך ואת היית בסדר גמור עם לסוע הביתה אחרי ארוחת ערב, או אפילו לפניה אם ממש חייבים. גם במשפחה שלו יש מנהג דומה למעשה, אבל האיש הוא גבר ולא מכיר את הפוליטיקה הזו - זה התפקיד שלי ונחשו את מי יאשימו אם לא נביא?! אבל הוא כאמור מתעקש שהנוכחות שלנו היא מתנה מספיקה (הא! שלו אולי, הם חושבים שאני לא טובה מספיק בשבילו ורק סובלים אותי בזכותו אבל זה לא הנושא עכשיו). אחרי שבחרתי במו ידי (כי הוא סירב לעזור) את התקרובת עוד היתה לו החוצפה לערער על הבחירה ולטעון שהיא לא מתאימה ולערער לי את כל הביטחון העצמי (למרות שבסוף קלענו בול למה שכולם היו צריכים והוא קיבל על זה כמובן את מלוא הקרדיט!!!). יכולתי אני משערת לבשל ולפתור את עצמנו על ידי תרומה למאמץ התזונתי - אבל אני מותחת את הגבול בהכשרת המטבח שלי לפסח. כל השנה אנחנו שומרים כשר בעיקר בשביל המשפחה. עם זה ששבוע אחד הם לא יכולים לאכול אצלנו אני מוכנה לחיות בשקט גמור כל עוד זה פותר אותי מהגעלת כלים.
לסוע לאבא שלו זה לא עניין פשוט מבחינת אריזה. כפי שכבר אמרתי הכל שם מגעיל. אפילו מגבות אני מביאה איתי. הייתי מביאה גם מצעים אבל בלי אוטו הסחיבה קצת מסובכת, שלא לומר כבדה. צריך לזכור כל פרט קטן כי אין סיכוי שאם שכחתי להביא מברשת שיניים או טמפונים יהיה לי ממי לשאול. שניה אחרי שסיימתי שעתיים של חיבוטי נפש קיפולים ואריזות, האיש החליט שבעצם הוא מעדיף להשאר בבית. רציתי לחנוק אותו אבל החלטתי שגם זה יגרום למעשה לבזבוז גמור של מבצע האריזה כי יש לי הרגשה שלא יתנו לי לקחת את התיק איתי לבית הסוהר וגם אם כן - קלושים הסיכויים שאצליח להרים אותו בכוחות עצמי. שלא לדבר על זה שאת המתנות שקניתי אי אפשר להחזיר לחנות.
אז נסענו להתנחלות.
להלן הנפשות הפועלות:
אבא שלו ואשתו השניה.
אחשלו, אשתו והבת
אחותו בעלה והבן
3 חצאי אחיו מהאשה השניה.
האיש
ואנוכי.
כדי להקל את המצוקה המסתמנת עם התקרב החג האיש סידר שלפחות את ארוחות הצהריים נאכל במקום שבו גרים אנשים סימפטים שיודעים לבשל - היינו אצל אחותה של אמא שלו שגרה במרחק יריקה באותו יישוב קטן באמצע שומקום. אבל גם הדודה הזו שלו גם לא בדיוק מעריצה שלי והיא בילתה את רוב הזמן בהערות מסוג שאפילו אמא שלי שמכירה אותי יותר זמן ויכולה תמיד לומר שאת זכותה להעיר אותן היא קנתה בדם - היא בכל זאת סבלה אי אלו שעות בהבאתי לעולם- לא מעיזה להגיד לי, וודאי שלא בציבור.
כהכנה לכל הכיף הנ"ל עברתי בסטימצקי ושמחתי לגלות שיש להם מבצע 2 ספרים ב-60 שקל. הטעות שלי היתה כשהחלטתי להתקמצן ולא בנוסף לשניים שבמבצע את מלכים ג' של יוכי ברנדס כי במצוקתי הגדולה סיימתי את השניים האחרים עד ליל הסדר ואת "כה עשו חכמינו" - ספר הקריאה היחיד שיש אצל אבא שלו סיימתי כבר (כל חמשת הכרכים) בביקור הקודם שלנו - מה שהותיר אותי חשופה בצריח במהלך כל יום החג. בסוף התפשרתי - הייתרון היחיד בלסוע למשפחה שלו היא הגישה למספר לא מבוטל של פעוטות ותינוקות (אחיינים שלו וילדים של בני דודיו) שהם ביקורתיים פחות וחמודים הרבה יותר מהמבוגרים. שרתי ונדנדתי ודיברתי והאכלתי כל יצור מתחת למטר וחצי שהסכים להתקרב אלי וגם כמה שהיה צורך בלחץ פיסי לא מתון כדי לוצור איתם קשר (או בשוחד מהסוג המתוק) וישנתי ביתר הזמן.
תבינו, זה לא שלא השתדלתי לתקשר עם המבוגרים. אני לומדת יהדות השנה וקיוויתי שיהיה לי מה להציע לדיון, אולי לעורר כמה שיחות מעניינות ליד שולחן האוכל, אולי אפילו יפסיקו לראות אותי כמי שהדיחה את הבן שלהם לתרבות רעה אבל יוק - בסופו של דבר הרגשתי כל פעם שהם פשוט לא רוצים לדבר איתי וויתרתי על המאמץ.
הסדר היה מזעזע. עזבו את הקניידלעך חסרי האופי, ואפילו את החרוסת שהיתה לא יותר מרסק תפוחים לא משודרג בכלל (אני עכשיו בחסך נוראי, אם למישהו נשאר מהסדר אנא במטותא, לשלוח כי אם אין - מתה אנוכי) עזבו גם את הויכוחים האינסופיים על מהו שיעור מצה כזית וכמה מצות צריך לאכול כדי להגיע אליו (לא קונה את זה שפעם הזיתים היו בגודל של אשכוליות בסדר? מבחינתי זו סתם מזימה שנועדה לחסוך בנייר הטואלט החתוך של החג( והמבין יבין...)). הם לא שרים! שומדבר! וגם אין שום דיון על הטקסטים. ואם הם כבר כן מתעקשים שיש מנגינה שהם רוצים, אז הם לא באמת מכירים אותה וכל הזמן מתבלבלים. וזה נשמע צולע כל כך שאפשר למות. אפילו עוגיות בוטנים להטבעת היגון לא היו להם - איזה מן פסח זה בכלל בלי עוגיות בוטנים? (האיש קנה לי בדרך הביתה אז לפחות חסך אחד טופל)
האיש ויתר קצת אחרי שולחן עורך ופרש לישון. למרות שהייתי עייפה ידעתי שאם אבוא איתו אני אבלה שנה שלמה בציפייה לאליהו הנביא שינזוף בי על ההברזה אז התמדתי עד הסוף המר. אפילו חד גדיא נורמלי לא יצא לי מזה. אני משערת שעם ארבע כוסות זה היה עוד איכשהו נסבל. אבל אצלם שותים מיץ ענבים.
את רוב החצי השני של הסדר (מה שקורה אחרי האוכל) ביליתי בקריאת קומיקס של "בבא". קומיקס מקסים על סיפורי התנ"ך המשנה והמדרש שמומלץ בחום. הבעיה היא שבזמן שהם זייפו קראתי את כל 3 הספרים. את חושבים שיש סיכוי שצ'רקה יסכים להוציא עוד אחד, או שניים, או שמונה, במידה ונאלץ לחזור על המבצע הזה שנית?
נמסטה לכולכם
וחג שמח מאד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
לפעמים אני מרגישה כאילו היקום פשוט מעדיף אותי שמנה! 
כינוי:
הלוואי ש