דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

באחד הפרקים של מסע בין כוכבים - הדור הבא (שאני זוכרת בקוים כלליים ובמעורפל) מכר כוכב מסוים לכוכב אחר של יצורים מכוערים, נמוכים ומרושעים אשה מיוחדת במינה: האופי שלה מתקבע לפי ההעדפות הספציפיות של האדם שהיא איתו. אבל היתה תאונה: במקום להתקבע על מלך היצורים היא התקבעה על ז'אן לוק פיקרד. כשז'אן לוק האחראי עד כדי בחילה נבהל מזה היא הסבירה לו שהיא עדיין קוראת מחשבות ותוכל לחקות את ההתנהגות המצופה ממנה ושידע שבעיניה התוצאה דווקא מוצאת חן, וזה המדד האמיתי לאהבה.

עברו עלי יומיים לא קלים בעבודה. לא היה אפילו רגע אחד שבו הבנתי מה מצופה ממני וקיבלתי כל הזמן הוראות ומסרים סותרים. אבל הבוס שלי, שאותו אני לא מסמפטת כבנאדם, קלט את התסכול והכעס שלי, לקח אותי הצידה וליבן איתי את ההרגשה המחורבנת, הסביר לי שאני צריכה להיות סבלנית ולהרגע - הם הרי כבר שכרו אות פור קריינג אאוט לאוד.

ואז הוא נתן לי להתקשר לאיש מהפלפון שלו (יש לנו בעיות תקשורת שנובעות מזה שאין בדירה טלפון, אני לא מוצאת אוזניות, וכדי לנהל שיחת טלפון דרך הפלפון צריך להוציא משכנתא). בקיצור, הוא לא רע בכלל בתור בוס.

הפידבק שקיבלתי מהילדים ומהסביבה היה בסך הכל מאד מאד חיובי.

אחרי שנים בהן הכירו אותי כמכשפה בעולם הדיבייט, מישהי נוראית שצריך לשנוא, אני עובדת בסביבה שבה אומרים לי שנהנים לדבר איתי, שיש לי ידע ושאני עוזרת. אם למישהו יש בעיה - הוא מדבר איתי ולא מאחורי הגב שלי. אני רגועה יותר, אין לי צורך כל כך בוער להוכיח את הרפיוטיישן שיצא לי ואני מודעת לצורך לכבד את האנשים שמולי ולנהוג בהם באופן שיניב תוצאות חיוביות. למרות הבעיות, בסביבה הזו, אני מוצאת חן בעיני עצמי יותר.

נושמת עמוק, מנסה לצוף.

נ.ב - אוף.

הייתי שעה ורבע בחדר כושר אבל ארוחת הערב היא שקית פרצלס בטעם דבש חרדל ובצל. מישהו/י מוכן להרגיע אותי שהם לפחות התקזזו?

בכניסה, ביקשתי Head Set. קיבלתי אוזניות מוזרות נורא, עם רמקול ובטריה. לא התווכחתי. זה אמריקה כאן, האוזניות הן וודאי לא הדבר הכי ביזארי שנתקלתי בו.

אבל אחרי 10 דקות של ניסיון להבין מאיפה שומעים ואיך לעזאזל מחברים את הדבר הזה להליכון התגנב לליבי החשד שאולי לא הבינו אותי. הבחורה הנחמדה להפליא שרשמה אותי לחדר כושר ועוד עשתה לי הנחה משמעותית עד מאד עברה בחדר הקרדיו בדיוק כשעמדתי להתייאש וצחקה.

נתנו לי מקרופון של מאמני כושר. ולא, אין לו פונקציה של שמיעה.

מסתבר שהייתי צריכה לבקש Head Phones.

האנגלית שלי היא לא America compatible ככל הנראה (בדיוק כמו המטען של הפלפון :( ).

מצד שני, הייתי מוחמאת למדי מזה שהבחור בדלפק היה בטוח שאני מאמנת....

האימון עצמו היה מעייף אך ממצה, הבעיה היחידה היתה שבטלויזיה יש רק 10 ערוצים וכולם של חדשות ופוליטיקה. מרחוק יכולתי לראות מרחוק שבאחת הטלוויזיות הגדולות מוקרן פרק של סימפסון אבל בטלויזיה שלי לא שידרו אותו. כנראה שכאן אנשים שטחיים שרק רוצים פרק ישן של "חברים" או גילמור גירלס לא עושים התעמלות, לפחות לא בחלק של בוסטון שבו אני מתגוררת...

ההרגשה של חדר הכושר הזה שונה. לא בגלל המותרות שהם שופכים בכל מקום (שזה נחמד מאד) אלא כי התחושה היא סטרילית יותר. מצד אחד אני לא מרגישה את ה"וייב" של ביקורת שבדרך כלל מטריד אותי בחדרי כושר בישראל מצד שני אנשים קצת נחמדים מדי.  כולם הולכים על קצות האצבעות העיקר לא לפגוע חס וחלילה בטעות באף אחד. זה לא נעים מאד אבל אני משערת שמתרגלים.

אני חושבת לקחת שיעור יוגה, אבל היחיד שנערך בשעות שסבירות לי הוא באורך שעתיים, ואני לא בטוחה שיש לי סבלנות לשעתיים של נמסטה, ישיבה עגור ועמידת נמר.

נראה.

אני חושבת שיש סיכוי שאמשיך ללכת, היה לי ממש נחמד.

זה ובמשקל האמריקני אני שוקלת בערך 10 קילו יותר ויש גבול לכל תעלול.

אני צריכה למצוא סיווג כותרות שונה, בכל זאת, אני אהיה כאן כמעט חודשיים.

אני עייפה לכן אקצר. ישנתי טוב והג'ט לאג איננו. גם הצלחתי לעבוד ולכן ייתכן שאצליח לשמור על חוזה עריכת הספר שלי.

 בתחילת היום הבוס קצת נידנד לי והזכיר לי חזור והזכר לא לדבר. אחרי שיחת הברה שכללה: רד ממני ותן לילהתאקלם- הוא באמת ירד. בינתיים לפחות.

הסטודנטים בסדנה שאני מעבירה / עוברת (אפחד לא סגור על התפקיד המדויק שלי, בטח לא אני) נחמדים אם כי אפתיים משהו. נתנו להם תרגיל מעניין - לתכנן מענה לאיזשהו אקט אנטי- ישראלי. קבוצה של 6 סטודנטים מקבילים בישראל היתה מגיעה חיש מהר לצעקות ועולה אחד על דברי השני בהצעות ותוכניות. מהילדים האלו היה צריך להוציא את הכל עם כפית. הם פשוט לא שיתפו פעולה.

ותבינו, אלו ילדים אינטליגנטיים, שיודעים על ישראל יותר מרוב הישראלים ושאכפת להם. פשוט לא ברור לי מאיפה חוסר שיתוף הפעולה הזה נובע (ושאלנו, הם דווקא מאד אהבו את התרגיל וחשבו שהוא מוצלח למדי). אמריקנים. לך תבין. (ואם אתם מבינים נא להסביר לי כי אחרת לא אחזיק כאן מעמד זמן רב).

בעניין אחר לחתולין: האוכל שמגישים כאן מלא סוכר ושמן אבל לירקות יש טעם ומרקם של קרטון. כמעט ולא מגישים מים, רק משקאות ממותקים. מצד שני למים יש טעם מתכתי מוזר ודי דוחה אז קשה לי להאשים אותם. פלא שהם שמנים?

כיוון שהחתונה בכל זאת ממש אוטוטו, ובעקבות התעקשותו של ז' ידידי למשלחת שהחליט שבלי ספינינג חייו אינם חיים וגרר אותי איתו, נרשמתי היום לחדר כושר. הוא לעומת זאת, לא נרשם. חדר הספיניניג היה קטן מדי לטעמו והוא רוצה לבדוק את השיעור קודם. לי אין כאלו דרישות, תנו לי הליכון שמחובר לטלוויזיה ואני מאושרת.* המחיר היה בהחלט סביר והשירות מאד יעיל ואדיב. זה מקום ענקי עם 3 חדרי התעמלות עוד כמה אולמות לשיעורים ושתי בריכות. היתרון האמיתי של החדר הספציפי הזה הוא קרבתו לדירה שלנו - מרחק תחנה אחת ברכבת הקלה (כן בבוסטון הצליחו לסיים לבנות אותה ולא רק לשים שלטים המודיעים על בואה זמן כה רב שנדמה שהמשיח יגיע לפניה). כן, אפשר גם ללכת את זה. אבל למה לי ללכת לחדר כושר אם אני יכולה לסוע אליו ועוד בחינם?! (חופשי חודשי כאמור).

בדירה שלנו אין טלפון. כיוון שהעלות של שיחות נכנסות לסלולרי היא איך לומר - אסטרונומית קיוויתי שאוכל לקנות אוזניות ולתקשר עם האיש החביב שלי בעזרת אלברט וסקייפי . אבל באופיס דיפו המקומי הסט הכי זול של אוזניות + מקרופון עלה 40$ וכיוון שעל הקודם שילמתי 15 ש"ח התנגדתי בתוקף. מחר אני אנסה את הרדיו שק. אולי, אם לא אהיה עייפה מדי אחרי האימון. בינתיים קניתי עכבר קטנטן למחשב (זו היתה טעות, הוא נורא לא נוח) ומתאם אוניברסלי כדי שאוכל להחזיר לבוס את שלו.

זהו לעכשיו. היה יום טוב, פידבק חיובי. עדיין אין לי מושג מה אני עושה כאן וגם לא סבלנות לחכות.  אבל בינתיים די נחמד לי, לפחות ברגעים הקצרים שבהם אני שוכחת להתגעגע הביתה.

*טוב מאושרת זו מילה חזקה נורא.בואו נגיד את זה אחרת: אתם לא תצליחו לגרור אותי לשיעור ספיניניג גם עם 100 כוחות סוס אבל על ההליכון אני מוכנה לעלות כמעט ללא לחץ פיסי. אני אפילו אשאר עליו איזו חצי שעה אם יש משהו מעניין בטלויזיה.