דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

אני לא מצליחה להרדם.

ואני באמת לא בנאדם של לילה. 23:00 זה מבחינתי גבול התפקוד העליון. אז מצד אחד זה יופי, כי אני מסדרת את הבית לפני שהולכים לישון ועורכת את קורות החיים שלי שוב, וכותבת מכתבים ומסיימת עבודות ובקיצור פרודקטיבית. מצד שני הבקרים הם סיוט ועד שאני מתחילה לתפקד כבר חצי יום עבר.

כשהייתי בדאון לא הצלחתי להשאיר את העיניים פקוחות. עכשיו אני לא מצליחה להרדם. אני כבר לא בטוחה מה עדיף.

הצד החיובי הוא שאני באמת משתפרת. נותרו רק עוד שתי עבודות סמינריוניות. ויש סיכוי סביר+ שאת התואר הזה אני באמת אסיים בזמן (יורקת, זורקת מלח מאחורי הכתף הימנית, והשמאלית רק ליתר ביטחון, נוקשת על עץ וגם מצליבה אצבעות בכפות הרגליים. אני לא מאמינה בזה כמובן אבל זה לא אומר שזה לא עוזר).

עוברים לירושלים. ההחלטה נפלה ביום חמישי. חבל לי לומר שחציה לפחות נבע מזה שבעל הבית הודיע לנו שהקרקס נגמר, הדירה שלנו הושכרה בשעה טובה ב100$ יותר ממה שאנחנו משלמים (טיפשים) והגיע הזמן לעבור. החצי השני הוא שנמאס לי שהחיים שלי מנוהלים לפי החלטות של אנשים אחרים, בעל הבית, מקום עבודה חדש, תמיד אני מחכה למישהו אחר כדי לזוז. די, חלאס, חיים שלי או לא? האיש הסכים איתי בסוף, בהרבה פחות נחרצות אמנם, אבל הוא נכנע בחן למה שהוא מכנה הדיבוק הירושלמי שלי.  

היום הודיעו לאיש שהוא התקבל לעבודה לא רעה בכלל באזור ירושלים. איזה מזל שהחלטנו קודם לעבור כדי שאוכל לתת לעצמי את פרס "לקיחת גורלי בידיי" בלי לחשוש שאולי חבר המושבעים היה מוטה...

הספקים בינתיים:

מצאנו דירה באזור רצוי לנו, במחיר סביר לנו ובמצב לא רע. להוציא את (העדר) גודל אמבטיה, המקום אטריקטיבי. אפילו הורדנו 25$ מהמחיר המקורי. מחר ומחרתיים עוד נחפש ואם לא נמצא משהו יותר טוב ביום שלישי חותמים על חוזה.

ארזתי.

את המעילים ושמלות הערב.

ואל תצחקו, זה כן חשוב! אנחנו מדברים על פריטי הלבוש הכי גדולים והכי מפריעים לראות בלגן שקיימים בארון. והקולב שליד הדלת חשוף לראשונה מאז שתלינו אותו, אני מתחילה לקבל הרגשה של עזיבה. וטוב שככה כי נותרו עוד שבועיים ואנחנו עוד לא באמת יודעים לאן עוברים. 

החלטתי לא לקחת איתי שום בגד שלא לבשתי בשנה האחרונה. הרי אם כשארד במשקל אני ארצה בגדים חדשים ממילא ואין מקום בדירה החדשה (לא נראה לי שנמצא עוד דירת 100 מ"ר ב600$) לשטויות. כתוצאה כמובן, יש לי ערימה מתגבהת והולכת של בגדים שאני יודעת שלא באים איתנו אבל אין לי לב לזרוק / לתרום.* מצד שני המחסן הולך ונחשף. זה חדר הרבה יותר גדול ממה שזכרתי. ויש בו הרבה יותר דברים שצריך לארוז :(

דווחים משדה הקרב

סאגת הקיבוץ מלפני שבועיים נמשכת במפתיע. מסתבר שנשלח אלי (ולתפוצת נאט"ו) מכתב שמודיע לי שביישתי את עצמי, משפחתי, הקיבוץ ותפארת מדינת ישראל בבקשתי מהמפריעים שינמיכו טונים. יש אנשים קטנים מאד בעולם. מזהים אותם לפי זרזיף הרוע שנוטף להם מהפה כל פעם שהם פותחים אותו. מגיעה להם הבינוניות בה הם נאלצים לבלות את חייהם.  

רק כואב לי הלב על ההורים שלי שחיים במדמנה הזו. וכואבת לי עוד יותר הידיעה שמן הסתם אין להם ברירה אחרת כי בזמן שהם יכלו לבנות לעצמם קריירות מזהירות הם בנו את הקיבוץ שרומס אותם (ואותי אבל פחות כי אני לא גרה שם יותר ומה יעשו לי? ישלחו לי מכתב?)עכשיו ברגל גסה.

אמא שלי, לראשונה מאז שאני זוכרת, החליטה להלחם על כבודי והצד שלי בסיפור, וזה עוד לפני שהיא בכלל ביררה מה הצד הזה היה. היא שלחה לנאט"ו מכתב בו הבהירה שהמכשפה התחילה את כל הסיפור והיא בכלל אשמה וחוצמזה היא ##%^& וגם ^*&*& וזה לפני שמביאים בחשבון שהיא &%^&^*. היא כמובן אמרה את זה במילים הרבה יותר יפות אבל נחרצות ומאשימות בכל זאת. וכשאני חושבת על השמיניות באוויר שעשיתי לפני 10 שנים כדי לשכנע אותה לעזור לי במלחמות של אז, המחווה הזו, התמיכה הבלתי מסויגת והלוחמנית הזו, שקיבלתי בלי בכלל לבקש, עושות לי כל כך חם בלב שאני לא יודעת איך להתחיל להתמודד עם זה בכלל. אבל זה חוסר התמודדות טוב. טוב מאד אפילו.

אגב, נס קרה. כשסיפרתי לאבא על המכתב והוא התחיל להאשים את אמא בכל דבר כולל החור באוזון אמרתי לו שהוא מקשקש. זו התקדמות כל כך רצינית בטיפול שלדעתי אנחנו כבר ביבשת לגמרי אחרת. מעניין אם הילידים ידידותיים כאן. כנראה שכן כי התגובה של אבא היתה "יכול להיות שאת צודקת". וזה שתבינו, אירוע היסטורי ברמה של נפילת חומת ברלין. קורה פעם אחת בהיסטוריה של ההיסטוריה. אבל שומדבר לא אותו הדבר אחר כך.

יש כל מיני דברים משעשעים ומעוררי רייטינג שמן הסתם אני אמצא זמן לכתוב בקרוב. אבל הפסיכית הסבירה לי שבסופו של דבר הבנאדם היחיד שאני בטוחה אצטרך לחיות איתו כל החיים שלי זה אני ולכן אותי כדאי לי לרצות יותר מכולם. ואת זה היה לי הרבה יותר חשוב לכתוב. אולי בפעם הבאה אני אעבוד על רייטינג. מן הסתם לא, אני לא טובה בלהתנחמד, בדרך כלל, מי שנשאר בכל זאת לא מתחרט.

* לזרוק - זה לא עושים בפולניה, לתרום - העניים לא עשו לי שומדבר רע ולפחות שמלה אחת לא תצלח אפילו לסמרטוטי רצפה מרוב שהיא מפוררת ולדעתי שומדבר חוץ מאבק לא מחזיק אותה בחתיכה אחת אבל הסנטימנטים....

השלל:

"פאוסט", התרגום החדש לעברית, מא' שיזכר לעד כמביא המתנה המעולה ביותר

מיקרוגל חדש - משלל אוהבי ומוקירי זכרי ששמעו אותי מדברת על רשימת הדברים שאי באמת צריכה והחליטו לעשות מעשה.

מאסאג' חינם לפדייה בזמן הנוח לי מהדודה ת'

שעון יד אלגנטי מילדיה של הדודה ד'

סנדלים מע' אחותי היקרה

4 חזיות - 3 מאמא, ועוד אחת שהזמנתי וההוא ישלם עליה.

3 חולצות - אחת מאמא 2 מסבתא

זוג מכנסיים "קלאסי" "שלעולם לא יצא מהאופנה" (לפחות לא בשבועיים הקרובים) מאמא.

זר פרחים מפלסטיק שהאיש הכריח אותי ללבוש במהלך כל המסיבה וגרם לי להרגיש כמו נסיכה בדקות הספורות שלא נתלשו לי שום שערות.

האיש עוד לא קנה לי מתנה. זה בסדר כי מה שהוא הולך לתת לי מ-א-ד שווה את ההמתנה.

המסיבות:

1. סופ"ש אצל אמא בלווית שלל בני משפחה למיניהם. היה רגוע, מענג ובאופן כללי משיב נפש. כלל שתי עוגות יומולדת, כמות בלתי נספרת של כרטיסי ברכה שבחלקם היה כסף ועל חלקם צוירו פרפרים שזה טוב באותה מידה. באופן כללי המשפחה שלי היא קבוצת אנשים מעניינת ונחמדה ששווה לבלות איתם זמן (באופן מוגבל) ומזמן לא נהניתי כל כך.

2. תוך הפרה של המדיניות רבת השנים שלי, ערכנו מסיבת יומולדת אמיתית (למבוגרים הפעם)- בניגוד לפלצנות הרגילה הנהוגה במקומותינו במקום ללכת לבר רועש הלכנו למגרש באולינג רועש לא פחות. הדיל כלל טורניר שבסופו 5 המוצלחים ביותר עלו לסיבוב גמר ואפילו חולקו מדליות. א' (מהפאוסט) שמעולם לא שיחק או אפילו דרך במגרש באולינג הגיע למקום שלישי מכובד ביותר ואף הרשים בסט של סטרייק וספיר בסיבוב האחרון ועל כך רבה הערצתי לו עד מאד.

אני לעומת זאת הגעתי למקום האחרון בהחלט עם 36 נקודות אחרי 10 סיבובים. וכל ניסיונותי להסביר שזה לוקח סוג מסוים של כישרון להצליח להגן על כל כך הרבה פינים נפלו על אוזניים ערלות.

ההתחלה היתה דווקא די מאכזבת. חלק מהאנשים לא יכל להגיע בגלל המלחמה, חלק אחר קיבל הודעה מאוחר מדי. וכולם, אבל כולם, אחרו. אני מתבאסת משולחנות ריקים. עושה לי פלשבאקים לממולדת ב"קיץ של אביה". בנוסף, הדיל שתואר בהתלהבות רבה על ידי האחראית על האירועים התברר כשווה הרבה פחות אחרי שסיפרו לנו על כל המגבלות עליו רק כשהגענו. אז נוצר המצב הבא: חלק מהאנשים לא אוהב באולינג ועשה פרצופים, חלק אחר התמרמר על איכות ועלות הדיל שבאמת נראה בשלב הזה פחות אטרקטיבי ואני, עם פלשבקים מטורפים לכל מיני מסיבות יומולדת בילדותי* כמעט רציתי לבכות.

אבל אני כבר ילדה גדולה בת 27, אז התאפקתי.

בסופו של דבר האיש תפס פיקוד. והתחלנו לשחק. אין כמו משחק באולינג טוב כדי להמיס אווירה קשה. וכולם, כולל אותי התחילו להינות עד מאד. מ' ביקשה לקבל את השתייה שלה בזמן המשחק (דרישה מוצדקת לכל הדעות) אבל בעלי המקום טענו שהשתייה מגיעה רק בזמן האוכל עצמו. י' בעלה החליט שכלו כל הקיצים והם הולכים מה שהרגיז אותי, בין היתר כי יצא לי כבר לוותר על פרינציפים מסעדתיים שונים** שלי באירועים שלהם וחשבתי לעצמי שהם יכלו לחסוך לי את עגמת הנפש. ונכון שזה קצת קטנוני מצידי ושהייתי צריכה להיות חברה טובה לתמוך במאבקם הצודק, אבל עדיין הייתי קצת רגישה ולא רציתי שהם ילכו, מ' היא החברה הכי טובה שלי.

בסוף הם נשארו בפרצוף קצת חמוץ.

אבל האווירה כאמור השתפרה. המשחק שיפר את מצב הרוח, הארוחה היתה נעימה, יצא לי לפגוש את החברה החדשה של ההוא והיא נראית חביבה להפליא והאיש השתדל לסנן ממני עד כמה שאפשר את המנהלות, (ואין לכם מושג כמה נוצרו מהמפגש בין הקבוצה הפיינשמקרית של חברים שיש לי להנהלת המקום שבאמת יכלה להיות יותר אדיבה) וכל הזמן הזכיר לי להנות. אז נהניתי - היתה לי ברירה?

מ' ובעלה פרשו מוקדם כי היא עובדת במלחמה והיתה עייפה. כל היתר הצטרפו אלינו הביתה לקפה ועוגת מוס שוקולד. הערב הסתיים כמה שעות מענגות ביותר מאוחר יותר. השיחה קלחה כמים, קבענו (כנראה) מועד חדש לAD&D, העוגה היתה מעולה והחברה עוד יותר.  

באופן כללי יומולדת מוצלח. עם מ' אני צריכה לדבר, אני חושבת שנעלבתי ואני לא אוהבת לעשות את זה.

מ"בולה באולינג" בחולון (כן נסענו עד לדרום הרחוק בשביל הדרעק הזה) אני ממליצה להתרחק. הערב היה נפלא אבל הם השתדלו כמיטב יכולתם לקלקל אותו וזה לא מה שאני מצפה מנותן שירות.

הסיכום הוא חיובי, גם אם השתמשתי בפוסט כדי לפרוק קצת מהרגשות השליליים, שנבעו יותר מטראומות עבר ושריטות כלליות מאשר ממשהו שקרה אתמול בערב, היה לי כיף גדול.

אני בת 27. The only way is up

* ביומולדת 3 ההוא (שהיה אז בן פחות משנתיים) הרס לי את הזר היפה שהכנתי לאמא במו ידי.

ביומולדת 9 צחקו עלי שאני עם שרוולים ארוכים באמצע הקיץ למרות שכולם ידעו שמתחתם היו חבורות כחולות מכוערות למדי. ואז צחקו עלי שאבא שלי מרביץ לי כשהיה לי חם והפשלתי אותם (אמרתי לכם שהקיבוץ הוא מקום מגעיל?)

ליומולדת 10 פשוט לא באו

בבת מצווה אבא שלי דפק על השולחן בקולי קולות בזמן הנאום של סבא שלי ז"ל (אז הוא לא היה ז"ל כמובן) ואני ברחתי החוצה וביליתי חלק נכבד מיתר הערב בבכי.

אחר כך הפסקתי לעשות אותם.

** אני מסבירה בדיוק מה להוציא מהמנה שאני מזמינה, מחזירה מנות לא טעימות למטבח ללא היסוס, לא נותנת טיפ אם לא מגיע, לא משלמת אבטחה כי אני חושבת שאחרי 4 שנים הם כבר הכניסו את העלות למחיר הארוחה ועכשיו סתם משתמשים בשיטת "מצליח". ובקיצור אני לקוחה קשה, דורשת תמורה לאגרה. ולפני שתרחמו על המלצריות: מלצרתי בעצמי, אני יודעת מה ההבדל בין לקוח תובעני (אני) ולקוח קרציה (לא אני). ואני נותנת טיפ יפה מאד לאנשים שעומדים בפרץ.

מתישהו, בעתיד הקרוב מאד, אני אתחיל עבודה חדשה. מתישהו בקרוב לא פחות, אנחנו נעבור דירה.

מתישהו בעתיד לא ברור בקרבתו בכלל אני אתחתן. ואעשה ילדים.

אולי עם האיש.

אולי לא.

אני מרגישה כאילו החיים שלי ממתינים בביקורת דרכונים שיתנו להם להכנס.

כאילו אני עוצרת את הנשימה.

חסר לי אוויר.

היה סופשבוע כיפי נורא. לקחתי את אמא ואת הפלסטיק שלה לקנות לי חזיה לכבוד היומולדת שהיה בשבת. (האיש הציע שלשם שינוי אבקש דברים שאני באמת צריכה והחלטתי שבהתחשב במצבם העגום של מגירת החזיות וחשבון הבנק כאחד הוא כנראה צודק). כיוון שהפלסטיק כבר היה בחוץ היא קנתה לי עוד שתי חזיות חוץ מזו שהיתה בתכנון המקורי. ומכנסיים חומים, וחולצה כחולה שקופה, וגופיה בצבע שמתאים לחולצה. כי הצניעות מחייבת.

מסבתא קיבלתי די כסף לשלם על שתי החולצות שקניתי לעצמי.

יעברו לפחות עוד שלושה שבועות לפני שאוכל שוב בצדק להתלונן שאין לי מה ללבוש.

נסענו לסופ"ש לנפוש קצת מהקטיושות בקיבוץ שליד הקסאמים. כל האחים שלי, והדודה החביבה עלי וילדיה היו שם. ממש ממש ממש נהניתי. היה סופ"ש חיובי ביותר. ולא רק בגלל שאמא נכנעה לבלתי נמנע ונתנה לי ולאיש לבלות את הלילות באותה המיטה.

חברת הביטוח התקשרה אתמול להודיעה לי שהם שולחים לי סוף סוף צ'ק, ופירוט של כל הכסף שחסר בפוליסה. זה לקח רק 3 חודשים. בסוף השבוע, כשיגיע הצ'ק ויהיה שוב מקום בחשבון הבנק שלי אני מתכוונת לפרט את כל מעללי איתם בצירוף השם המפורש. ושתדעו לכם בינתיים שעובדים עלינו בעיניים וגונבים לנו כסף ועדיף כבר להשקיע אותו לבד בתעודות סל (ביטוי שלמדתי מהכלכלן הפרטי והמיוחד שלי ואני לא באמת בטוחה שאני יודעת מה הוא אומר אבל זה נשמע כמו השקעה טובה).

הקיבוץ עצמו היה חרא כרגיל. תמיד יש משהו שמרגיז אותי נורא. אמא שלי אחראית לסדר לכל האורחים מקום בחדר האוכל לארוחת שבת. היא נאלצה לסדר מקום ל-90 אורחים של האירוח הכפרי למרות החלטה מפורשת ש79 זה הגבול העליון כי אין מקום ליותר. האורחים הללו היו בני תוכנית נוער כלשהי שעשו המון רעש. גם כשבחדר האוכל התחילו את ברכת המזון (קיבוץ דתי). במקומותינו נהוג שאלו שלא מברכים סותמים את הפה כתחליף, בכל זאת, חד שיח עם הכל יכול, חבל שיעלב

.

בלי להתבלבל ניגשתי אליהם להסביר שזה לא מנומס לנסות לשבור שולחנות שלא שלהם בזמן שבעלי השולחנות מודים לבורא עולם על השפע שנמצא עליהם.

נהיה שקט די מהר.

למחרת ניגשה אלי מישהי להסביר לי שאני רק אורחת בעצמי. ושאני לא קובעת לאפחד. למרות כל זאת, השקט נשמר גם בארוחת צהריים, יכול להיות שהסברתי קצת בקול רם מדי את ההסתייגות שלי מהרעש.

היו בסיפור הקצר הזה המון התייחסויות סתומות שאני באמת אצטרך לשבת להסביר פעם, לא כל כך בשביל שלל קוראי כמו בשביל עצמי אבל בקצרה אומר רק: טכנית, אני לא אורחת בקיבוץ, מעולם לא "עזבתי" אותו רשמית, אני רק בשנת חופש (כבר שלוש שנים). מעבר לזה, להזכירכם, אנחנו מדברים על ביתם של ההורים שלי. ואצלנו בעדה (עדת בני האדם) זה נשאר הבית שלך ועדיין מצפים ממך לעזור עם הכביסה והכלים, ורואים בך חלק אינטגרלי מהחברה, גם אם את גרה על הירח כבר 30 שנים.

סתם רוע לב.

בסך הכל, החיים סבבה, עבודה טובה באופק (כנראה), עוברים לעיר הקודש (כנראה, שונאת את הכנראה הזה). ואל תסתכלו עלי ככה. מזג האוויר שם הרבה יותר סימפטי, הארכיטקטורה יותר יפה ויש יותר סיכויים לעבודה מהסוג שאני רוצה. חוצמזה העירייה מסבסדת חלק משכר הדירה. יש אנשים שפויים שגרים בירושלים. זאת אומרת, אני לא מכירה אותם אישית אבל כשאנחנו נעבור יהיה לפחות אחד (האיש). והאנשים יותר אדיבים. אז היאוש, יש לקוות, נעשה יותר נוח.

אני צריכה ללכת לחדר כושר. אין לי כוח.

דיאטה - ממחר.