דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

תן לי את השלווה לקבל את שאיני יכולה לשנות

את האומץ לשנות את כל שביכולתי

ואת התבונה להבדיל בין אלה ובין אלה.

אף פעם לא היתה לי בעיה עם לנסות לשנות. כמו שאמרתי, אני מקפלת את היקום שיתאים לי. דוחפת, דורשת, משנה, גם בסיטואציות שנראות בלתי אפשריות לאחרים. זה סוד למיקוח טוב (זה ועצבי פלדה). אבל מאז שאני כאן אני מגיעה יותר ויותר למסקנה שאני לא יכולה להתמקח ככה על הכל, שיש דברים שאני לא יכולה לשנות.

ושיש דברים שעדיף בכלל להניח להם.

האיש איחר את הטיסה המקשרת שלו מניו יורק לבוסטון. אני הייתי הופכת שמיים וארץ ונוסעת לקצות העירהמדינה והמחוז כדי למצוא טיסה, אוטובוס, רכבת, גמל או צפלין שיקדמו אותי למקום שאליו אני רוצה להגיע. האיש שלי לעומתי, יותר נינוח. הוא מסוגל לנשום עמוק ולהגיד, אז נחכה עוד כמה שעות לטיסה הבאה. הוא צריך סדר וארגון. הוא שונא את הכאוס שאליו לא רק שהתרגלתי אלא למדתי לאהוב.

אז אני עושה תרגילי נשימה. והשלווה שאופפת אותי כשאני מפסיקה להלחם היא משהו שאני מוכנה להתרגל אליו. היא נעימה לי. חסרה לי. המאבקים המתמשכים מותירים אותי חסרת נשימה. אולי באמת הגיע הזמן לאוויר

הוא יגיע עוד מעט, עוד כמה שעות למעשה.

זה יהיה פחות נוח, כי זה כבר יום עבודה ולא נעים. יהיו פקקים. לא תהיה הזדמנות להתכרבל ולשקוע בתוכו כי אני צריכה לחזור לעבודה מהר.

אבל זה יהיה בסדר. לא כל הר חייבים להזיז. אפשר לנסות לטפס על כמה מהם. הנוף בטח מדהים מלמעלה.ואנחנו נמתין עד הערב. וכשנתכרבל, הוא יהיה רענן אחרי שינה ולא מרוט אחרי יומיים של נסיעה. וזה יהיה יותר טוב.  

אני הולכת לנשום עמוק.

אולי אם אני אמצא את השלווה שתאפשר לי לקבל דברים כפי שהם, אני אהיה נבונה מספיק כדי להבדיל בין אלה ובין אלה.

הכסף שהציעו לי בבוסטון לא מרשים. למעשה הוא לא מספיק.

מצד שני, העבודה מדהימה, האנשים נפלאים, מבריקים, ידידותיים, בעלי דעות פוליטיות שפויות וחוש הומור. ואני נהנית, ומשתפרת בקצב מדהים, וממש רוצה את העבודה הזו.

אני כאן כבר חודש. רחוקה מדי מהאיש. זה לא שאני מתגעגעת, אני פשוט מרגישה כאילו אני לא באמת כאן. שומדבר לא ממשי כי הוא לא לידי. אני רוצה להיות במקום שבו הוא נמצא. הוא יגיע לכאן בעוד 36 שעות בערך. קנינו כרטיס, ביטלנו והזמנו אחד אחר.  אני מרגישה כאילו אני עוצרת את הנשימה עד שהוא יגיע. אני עוצרת אותה כבר ארבעה שבועות.

ניסיתי לבקש עוד כסף. הם היו נחמדים, אבל הבהירו לי שאין מצב. ושאני צריכה להחליט אם אני מוכנה לשלם את המחיר שהעבודה הזו הולכת לעלות. מבחינה פיננסית אני מרגישה שהמחיר שווה את זה. אבל יש דברים שאני לא יכולה לוותר עליהם. אני לא יכולה לחיות בלי הלב שלי. והלב שלי איתו.

ביום חמישי כשאמרו לי שאין מצב להעלאה החלטתי לחזור הביתה. הייתי שלמה עם ההחלטה הזו. התחלתי אפילו לעשות תוכניות לחיים שאחרי בוסטון. כשהתקשרתי לדבר עם האיש - הוא לא אהב את זה. הוא לא רוצה לעבור לארה"ב - אבל הוא גם לא רוצה שאני אפסיד את הזדמנות חיי. ומהמקום שבו החיים שלי ממשיכים הלאה ומחר הוא גם יום, חזרתי למקום של לרצות בכל הכוח שזה יעבוד. אני רגילה לקבל מה שאני רוצה. להזיז הרים אם צריך כדי לעקם את היקום.

והפעם, היקום לא מתעקם לי. לא משנה כמה חזק אני מנסה, אני לא יכולה לשנות שומדבר חוץ מאת עצמי. אני לא יכולה לשנות את התנאים, אני חייבת להחליט אם להתאים את עצמי אליהם.

ואני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה לוותר, אבל גם לא רוצה לפגוע באיש שלי, שלא בטוח שהמעבר הוא הדבר הכי טוב בשבילו.

ביטלנו את הטיסה שלו לכאן, ואז קבענו אותה שוב. אבל ביום שני בבוקר אני צריכה להחליט אם אני נשארת כאן או נוסעת הביתה. וכל שניה אני משנה את דעתי.

אני כבר לא סומכת על דעתי. אני לא יודעת אם הרצון שלי להשאר הוא ילדותי או חכם, אם ויתור יהיה בגרות או פחדנות. אני פשוט לא יודעת.

אה, והסתפרתי. אני שונאת את זה.

יש דברים שלא משתנים.

היתה עוגה. עם המון אייסינג אמריקני שזה חומר נוראי שעושה בחילה אבל אני מתמכרת אליו.

עוזר לציין באזני כל אחד במשרד מתי יום ההולדת שלי 3 שבועות מראש.

הרגשתי קצת תלושה כי בכל זאת האנשים הללו קצת זרים לי.

החיים שלי מבולגנים והאיש לא מגיע, לא בסופ"ש הקרוב בכל מקרה

אני מפגרת בחומר וצריכה לעבוד בסופהשבוע.

אין לי מושג אם אני נשארת כאן או לא כי אנחנו כל הזמן משנים את דעתנו

וכולם רוצים לדעת מה קורה איתי ואני פשוט לא יודעת מה להגיד

אבל זה לא נורא כמו שזה נשמע, ואני בעיקר מוציאה קיטור.

בסך הכל, יומולדת שמח לי