דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

ד', שהיא חברה טובה וגם הדודה שלי, מתגרשת. האקס לשעתיד שלה הוא חרא של בנאדם. הוא רואה את כל העולם רק במונחים של איך הוא משפיע עליו ומתעלל בילדים שלו במגוון מפחיד של דרכים. הוא עבר לגור בדירה מאחורינו. הילדים אצלו השבוע. הסוציופתית שלהם אמרה שיש מקרים גרועים יותר, שהוא יכל להכות אותם והוא לא עושה את זה, רק מתעלל בהם נפשית. אין הצדקה להרחיק אותו מהילדים. זה יכול להיות גרוע יותר.

-

א' בת 12. היא יודעת שאבא שלה הוא חלאה עצלנית ונבזית. היא יודעת שאין לה ברירה אלא לעשות מה שהוא אומר, גם כשזה לא הגיוני או הוגן. והיא יודעת שהוא מוציא עליה את כל הכעס שלו על אמא שלה. הזמנתי אותה לעזור לי להכין עוגת תפוחים לשבת. היא הגיעה עם י' בן השמונה ואמרה שיש להם רק חצי שעה. וכל חמש שניות בדקה את השעון. שחס וחלילה לא יאחרו. מאוחר יותר היא התקשרה לומר שאבא מרשה לה להזמין אותנו לקידוש בשבת בבוקר. החלטנו לא ללכת. אני לא רוצה את אבא שלה בחיים שלי.

האיש היה צריך להחזיק אותי חזק נורא כדי להזכיר לי שאני, בניגוד אליה, כבר לא חסרת אונים. שבחיים שלי כבר לא שולטים התוהו ואי-ההגיון, שאני לא נתונה למרותו של הטירוף. והאשמה אכלה אותי מפנים. אני זוכרת כמה בודדה הייתי בגילה, כשהייתי צריכה לעבור את אותו הדבר. אני זוכרת כמה אומץ הייתי צריכה כדי להרחיק אותו מהחיים שלי, וכמה כל העולם סביבי עשה כל שביכולתו כדי להחזיק אותי בתוך הטירוף, סתם כי היה להם יותר נוח מאשר לא להפריע לי להציל את עצמי.

כשהוא מחבק אותי ככה כל העולם שלי מצטמצם לדוגמת הצמות העדינה של החולצה שלו, לדפוסי הגלים והמשולשים של העור שלו ולשלוש השערות המפרידות בין שתי הדוגמאות. וכל כך טוב לי שם בחיבוק הזה. אני מרגישה כל כך אהובה ומוגנת ושייכת. אני מלאה על גדותי בחיבוק ולא רוצה שהוא יגמר לעולם. ולא בגלל שאני לא רוצה להתמודד עם העולם, לא מתוך בריחה לתוך החיבוק אלא מתוך בחירה בחיבוק, כי למרות שהמון דברים טובים מחכים לי בחוץ, החיבוק הוא המקום הכי טוב להיות בו, תמיד.

בזמן האחרון נדמה לי שהעולם הפסיק להעיק עלי. הגעתי לאי של שלווה וקורת רוח. הפעולות הקטנות של החיים לא מעיקות עלי יותר, אני נהנית לעשות אותן אפילו. לתוך המקום הזה, שבו אני לא צריכה להלחם כדי לקום בבוקר ולתפקד, שבו אני לא מחכה בקוצר רוח עד הרגע שאוכל לחזור למיטה שוב, אני צריכה לצקת עכשיו תוכן חדש. אני מרגישה כאילו יש לי דף חלק של חיים שאני יכולה לצייר עליו. זו תחושה מדהימה, של הזדמנות והרפתקאה. אבל חשוב לי לצייר את זה נכון, אז בינתיים אני רק מקשטת את השוליים.

הדירה החדשה מרגישה כמו בית יותר מכל מקום אחר שחייתי בו. לבד או עם משפחה. תלינו תמונות על הקיר. שתלנו עגבניות ובזיליקום בעציצים. הבזיליקום נבט קודם אבל העגבניות צומחות הרבה יותר מהר. כל פעם שאני חוזרת הביתה אחרי העדרות של כמה שעות אני ניגשת לראות מה חדש איתם. והם, שמבינים כנראה את החשיבות, משתדלים ובכל פעם יש שינוי, צמיחה, התקדמות. כל יום נוספים עוד עלים, מתחזקים הקודמים, העלווה מסתעפת.

אני משתדלת לעזור לעגבניות, לפעמים נראה כאילו הן פרצו מתוך הגרעין כל כך מהר שלא הספיקו להשיל אותו והוא מחזיק את שני העלים צמודים זה לזה כמו מנסה לשמר את המצב כמו שהיה. לשחרר אותן מהכבלים הללו צריך בשיא העדינות. אם מושכים אפילו טיפה חזק מדי כל הצמח נעקר. אפשר לשתול אותו שוב אבל הוא נחלש ויעברו עוד ימים, אם לא שבועות עד שיוכל להמשיך בקצב המהיר שאני אוהבת כל כך.

אני לא נוטשת את א'. אני יודעת שהיא במצב קשה ושהביקור שלי יעזור. אבל זו עזרה לטווח קצר. והיא תקלקל. היא תגרום לאבא שלה להאמין שהוא בסדר ושאני מקבלת אותו. היא תעשה את המצב נוח יותר בשביל א' והיא לא תבין שהיא חייבת להאבק בעצמה כדי לצאת, לדבר עם הסוציופתית, להסביר כמה רע לה. כי לנו, לאמא שלה ולי, לא מאמינים במוסדות, אנחנו בעלות אינטרס. ואם היא לא תאבק על עצמה היא תתקע במקום הרע הזה, לפחות עד גיל 18. ואז ייתכן שהיא תאמין שזה מגיע לה, תאבד את היכולת להאבק על עצמה. אז אני שם מרחוק, אני מזמינה אותה ואת אחיה לבוא בכל הזדמנות לבקר, אבל משאירה אותם לבד להתמודד עם הרוע.  אני שם אם היא תרצה עזרה. אבל אני לא יכולה לעשות את זה בשבילה

אני עוזרת לעגבניות להשתחרר, בעדינות, שלא יעקרו

השבוע הזה היה עמוס מלא וגדוש בדברים שהעלו לי את הסעיף.

דברים גדולים כמו גניבת חסכונותי על ידי חברת הביטוח והמלחמה

דברים קטנים כמו האנשים הרעים החולניים והמגעילים שאמרו לי באוטובוס שהנוער של היום זה לא הנוער של הלילה (או משהו כזה) ושהאיש איתי רק כי אני שמנה ושבעוד 30 שנים נשנא אחד את השני אז למה שלא נתחיל כבר מעכשיו (האיש בתגובה הודיע למלעונה שהוא יכל להגיד לה שהיא מכוערת ולכן היא לבד אבל בניגוד אליה, הוא נחמד ולא יגיד)

ודברים קטנטנים כמו זה ששברתי (קצת) את מסגרת התמונה שאני כבר יומיים צובעת. (אותה, אותי, את הרצפה, את הרגליים של האיש, הרבה הוקרב כדי לשוות לה גוון אטרקטיבי יותר מחום - קקי).

התכוונתי לספר ביתר פירוט את השתלשלות העניינים הפרטית שלי אבל הפוסט הקודם היה מלא "הלוואי ש הלוחמת בדרכים" מספיק בשביל כמה פוסטים, ומספיק גרוע שאני מרגישה שהייתי צריכה להאבק בכל העולם שבועיים רצוף, אין צורך למלא את הפוסט בכל המלחמות באטימות, זה לא כאילו שאתם לא יודעים בעצמכם שהאנשים הרעים אורבים לכולנו בחוץ (מחייכת בנחת ממעמקי החדר המרופד ותוך חיבוק עצמי הנובע כמובן מכתונת המשוגעים...).

במקום, החלטתי ברגע זה במחי מקלדת להניח לכל אחד ואחד מהדרעקים שהיה לי חוסר המזל לדבר איתם השבוע לחלוף על פני ולא לערער את שלוות רוחי או לפחות לא להכנס לפוסט.  הבעיה עם כל אחד מהאירועים הללו (חוץ מהמלחמה שאני נותנת לה את הבנפיט אוף דדאוט שהיא לא היתה מכוונת ישירות נגדי דווקא) שקשה היה לי להניח להם. כמו עם המובילים מהשבוע שעבר, עשה לי רע על הנשמה שהאנשים הללו, שאת רובם אני לא מכירה וגם לא רוצה להכיר חושבים עלי רעות ושאיכשהו הייתי יכולה לטפל בסיטואציה יותר טוב.

בניתוח מדוקדק יותר, אני רוצה לציין שאף על פי שהתחושה הזו נמשכה הרבה אחרי שהאפיזודה נגמרה, היא היתה הרבה פחות משתקת מערכות, והפריעה לי ברמה של ניקור באחורי הראש ולא פטיש אוויר בין הרקות.

יש מצב שאני מגדלת אופי. וביטחון עצמי. ואולי גם טיפ טיפת הערכה עצמית.

הבעיה עם הסיפור הזה של אופי היא שפתאום המון דברים שהאיש עושה במסגרת מערכת היחסים שבנינו על בסיס העדרו המוחלט בצד שלי, ושאת רובם אני ביקשתי ממנו לעשות, פתאום מרגיזים אותי. ואני עוד לא למדתי איך להתרגז באופן קונסטרטיבי, ולפעמים הרוגז שלי מתבטא ברמות של ילדה בת חמש, כולל זריקת דברים וברוגז.

אומרים שמודעות לבעיה היא הצעד הראשון אבל אין במפה שום אינדיקציה למיקומו של הצעד השני המחורבן.

הצעות יתקבלו בברכה. ואם אין לכם, לא נורא, אחרי שבועיים העדרות מטעמי מעבר, אני והפסיכית נפגשות לועידת פסגה השבוע והיא מקבלת על זה כסף, אז למה בעצם שאתם תנדבו את זה בחינם?

לעניין המלחמה, שכאמור, לא היתה אישית נגדי, אני אסכם במילים: אני אמנם אמרתי שצה"ל לא מוכן אבל לא ידעתי עד כמה. חלוץ צריך ללכת כי לא ברור בכלל שהוא מבין מה כולל תפקידו כרמטכ"ל, פרץ צריך ללכת כי כנ"ל ואולמרט צריך ללכת מאותה סיבה. כמאמר הסרט האלמותי space balls:י "I am surrounded by assholes"

מצד שני אני מסתובבת כבר שבוע בהמתנה שיציעו לי לנהל את המדינה כי משעמם לי וברור שרק אני יכולה להציל את כולנו ויכול להיות לכן שאני בעלת אינטרס אישי בסילוקם של העומדים בדרכי לתהילת עולם. וחוצמזה, ברצינות עכשיו: אפשר לחשוב שהבאים בתור לתפקיד הם כזה שוס גדול (אין לי מושג לגבי הרמטכ"ל אבל לגבי המערכת הפוליטית, בוא נודה שזה די  slim picking)

בעניין ניהול המדינה, אני בהחלט מוכנה להסתפק במשהו צנוע יותר שלא כולל הזנייה של כישורי הכתיבה שלי. זאת אומרת, אני יודעת שככה התפרנסתי עד עכשיו אבל זה כבר לא כיף לי יותר, ואני רוצה גיוון. די מבאסת אותי העובדה שמה שהיה הוא מה שיהיה כי אני תפרנית. הייתי מעדיפה שיהיה לי הזמן (והכסף) למצוא משהו שבאמת יהיה לי כיף לעשות ולא רק שאצטרך להעמיד פנים שאני מתלהבת בגלל המשכורת (שזה כאמור, סוג של זנות לטעמי).

וכן, אני בררנית. זה עוד לא פשע.

אוף, אני ממש לא משעשעת היום, אז אני אפסיק בשלב זה בהצהרה שמחר יהיה יותר טוב למרות שאין לי שום כוונה להתאמץ בעצמי לטובת העניין ולכן זה צ'ק לחלוטין בלי כיסוי.  

אני כן עוברת את המלחמה, ודואגת לכל מיני אנשים ומפתחת תיאוריות לגבי הזמן שיעבור והנזק שיגרם.

אבל רציתי נורמליות, שזה יהיה בסדר לחשוב על דברים אחרים, ולחיות, אף על פי ולמרות.

מחר, כשהחיים יתחילו שוב, אני אתייחס גם למלחמה בפוסטים.

אבל זה מחר.

היום אני עוד עוברת דירה.