אתמול היה לי אוטו. לכל היום.
היתה לי גם רשימת מטלות באורך הזרוע של האיש (הוא יותר ארוך ממני) והתלהבות מהחופש והעצמאות שהמנוע העניק לי.
אבל נסעתי לירושלים מפתח תקווה דרך כביש 6 דרום (או במילים אחרות הצלחתי לעבור במחלף קסם).
ונסעתי לירושלים מרמת גן דרך בני ברק (ובני ברק היא לא מקום שאתם רוצים לנהוג בו אפעם)
נסעתי מבקעה לבית וגן דרך שערי צדק (ללא ירושלמים ביניכם: נסעתי למטולה דרך אילת)
ובאופן כללי הרגשתי אבודה לחלוטין.
כל פעם שאספתי טרמפיסט (ואני אוספת אותם הרבה כי רחמנות, חום אימים בחוץ) הוא או היא הסתכלו עלי מוזר ושאלו אותי אם אני בטוחה שאני בכיוון הנכון. חשבתי להפסיק לאסוף אותם כי הביטחון העצמי שלי כבר היה בקנטים אבל מצד שני, ללולי הם, אולי באמת הייתי מגיעה לאילת וכאמור - היו לי דברים להספיק.
התקשרתי לדודה,לאמא שלי (להתלונן על בחירת בעלה לשעבר שממנו ירשתי את ה"אין חוש כיוון" הזה) ולאיש, ביאוש גובר והולך ובהרגשה שהעצמאות ממני והלאה. הגעתי הביתה מותשת מיום של נסיעות שרובן היו מיותרות. אם היה לי כוח לזוז הייתי נותנת לאיש את רשיון הנהיגה שלי ומבקשת שישרוף אותו.
אבל הכוח שלי הספיק בדיוק כדי להגיע למיטה וליפול עליה חסרת אונים.
עייפה כל כך הייתי שבשתים בלילה עוד לא הצלחתי להרדם.
היום יש לי עוד רשימה כזו. ואוטו.
אבל איכשהו, זה נראה כבר הרבה פחות כיף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלוואי ש