דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

קודם כל, שנה טובה ומאושרת לכל קוראי (כן, שניכם) ומוקירי זכרי.

המשפחה שלי, סיכום שנה:

אבא שלי כנראה בנאדם הרבה פחות טוב ממה שחשבתי. אמא שלו שברה את הירך שבוע לפני החתונה שלו והוא חשב שהיא צריכה להענש על זה שלא נזהרה בכך שלא יטרח להביא אותה לחתונה. הוא הסביר לי שהוא לא רוצה שנבזבז את הזמן שלנו (של הנכדים שלה זאת אומרת) במהלך החתונה בטיפול בה. זאת כמובן כיוון שהיינו צריכים זמן לטפל במיליון הפרטים הקטנים שהוא שכח או מעולם לא טרח לזכור. ואז הוא הרים עלי את הקול. בסוף אחי הצעיר שכנע אותי להשתתף בחתונה אבל מאז צמצמתי מגע למינימום הכרחי. אפילו לא התקשרתי להגיד שנה טובה.

מצד שני כאמור הייתי כל כך עסוקה שעד היום לא הגעתי לבקר את הסבתא שבורת הירך שלי אז כנראה שגמני לא בנאדם מוצלח במיוחד.

אמא שלי יצאה כלת עולם ומדהימה אמיתית מכל הסיפור של החתונה והחזיקה לי את הידיים לכל אורך הדרך מבלי לדרוש שומדבר לעצמה. כיוון שהטיפול עוסק בימים אלו בכמה אני כועסת עליה זה הפתיע אותי מאד כמה שהיא מסוגלת לתת. אני אוהבת אותה, היא באמת בנאדם.

אחימשלי (שני אחים ואחות) הגיעו לגיל שבו הם מתווכחים איתי, ולא כל מה שאני אומרת (אני הבכורה!) קדוש. הם אנשים אינטליגנטיים ומעניינים ובהחלט ראוי להתייחס לדעותיהם ברצינות, אבל זה יקח לי זמן להגיע לשם. אני מצפה בקוצר רוח.

א' נמלטה מציפורני אביה אבל האחים שלה עדיין לא. בחג הודיע לי המפלצת שאם אני רוצה לעשות תוכניות עם הילדים שלו אני צריכה לבקש את רשותו. כשביקשתי אותה הוא הודיע לי שאני בתקופת צינון כי לא עניתי לו לטלפון לפני שבועיים. אין לי כוח לשטויות שלו, יש לי פסיכופת משלי. כתבתי לו אימייל שמסביר כמה הוא ילדותי וכמה לכן באמת אין לי כוונה להכניס אותו לחיים שלי וכמה הוא אבא מחורבן. הוא היה כתוב באופן חריף אך בהיר הרבה יותר מהנ"ל אבל השורה התחתונה היא שבעוד שזה גרם לי להרגיש טוב יותר, וגמני בנאדם, אני לא יודעת כמה זה יעזור למצב הכללי. נראה. כל כך פחדתי שהוא יפגע בילדים שגררתי את האיש לבית הכנסת כדי לוודא שהכל בסדר איתם.

הכל בסדר איתם. בינתיים.

כיוון שהייתי בבית הכנסת ושמעתי אפילו תקיעת שופר, התפלאתי מאד לשמוע תקיעות שופר שוב, ליד החלון של הסלון שלי ב-3:30 אחה"צ, באמצע משחק AD&D. אני באה מבית דתי. יש לי הרבה כבוד למסורת ומצוות. הבית שלי כשר ואני עדיין מפלרטטת עם הרעיון של לחזור לקיים מצוות (תרגע איש, רק חושבת על זה בינתיים, לא צריך להכנס להיפר ונטילציה). אבל רעש בין 2 ל-4 הוא רעש בין אם הוא נובע מהרדיו של הערסים ממול  ובין אם הוא נובע משופר חרדי. וחוצמזה, הבעל תוקע זייף. מאד.

בלי חוכמות ביקשתי מהם שילכו לתקוע במקום אחר. אני גרה בשכונה בקעה בירושלים. אי אפשר לירוק כאן בלי לפגוע בבית כנסת. ולשמוע שופר זה אמנם מצווה, אבל בבית הכנסת, כחלק מהתפילה של ראש השנה. אם אני יכולתי להגיע לבית הכנסת בזמן, גם אתם יכולים, אין שום סיבה בעולם להפריע את מנוחת השכנים.

הבחור גדל הגוף עם המעיל השחור והפאות שאל אותי אם אני יהודיה. הוא התפלא לשמוע שהייתי בבית הכנסת הבוקר. וניסה להסביר לי כמה חשובה התקיעה. השכנה מלמעלה שאלה בצרחות "מאיפה הגעת לכאן" "פה זה ישראל, כאן תוקעים בשופר". הסברתי לה בחזרה שהגעתי ממקום שבו מכבדים את השכנים ואת מנוחתם (או את משחק הAD&D שלהם) וששופר זה משהו שתוקעים בו בבית כנסת, לא תחת כל עץ רענן בכל שעה פנויה.

באמת אני לא קונה את השטויות האלו. אני לא מתנגדת לקיום מצוות. רק לזה שהן באות על חשבון אנשים אחרים. ירושלים היא גם העיר שלי. אני משלמת כאן ארנונה, הרבה מאד ממנה. אני לא אתן שבשם הדת ימחקו וידרסו את החיים שלי. אני לא יושבת בחלק האחורי של האוטובוס גם בקוים "הכשרים", אני לא מוכנה שיגידו לי איך להתלבש ואני מצפה שיהיה שקט בשכונה שלי בין 2 ל4 אחרי הצהריים ביום חג. לא מפריעים לי ילדים שמשחקים בחצר אגב, אבל תקיעות בשופר זו הגזמה פראית, וודאי כשבמרחק 5 מטרים יש בית כנסת פנוי ואטום לרעש.

אבל כיוון שאנחנו בין כסה לעשור אני מתכוונת לסלוח לטיפשים שתקעו היום בצהריים בשופר, הם טועים ומטעים כשהם חושבים שתקיעת שופר חשובה מכיבוד השכנים. הם שוכחים שדרך ארץ קדמה לתורה ושעל עבירות בין אדם לחברו אין יום כיפור מכפר, גם תקיעה בשופר לא. אני מתכוונת לסלוח להם מראש כי אני יודעת שהיהדות, בניגוד ליהודים, דורשת ממני קודם כל להיות בנאדם, רק אח"כ בנאדם מאמין. ואני עובדת קשה כדי להיות בנאדם שאני יכולה להתגאות בו, או לפחות לחיות איתו בשלום.

ועכשיו כשהפלצנות כבר עלתה לי לראש ואני מרגישה כל כך הרבה יותר טובה וחכמה מכולם - אני אפסיק.

שנה טובה ומבורכת, סליחה ומחילה מכל מי שפגעתי בו בטעות או בכוונה.

 

* אני כבר לא יכולה ללבוש עדשות אז לפחות משהו טוב צריך לצאת מזה!

** הביטוי לקוח מאחד הספרים החביבים עלי, פרס מובטח למזהה נכונה.

*** רק לשם השוואה, כשהגעתי למיון עם אצבע שסועה לארכה ומטפטפת דם לכל עבר עדיין חיכיתי כמעט 4 שעות עד שמישהו בכלל ירק לכיווני וחיכיתי בערך עוד שעתיים נוספות עד שמצאו את הסטז'רית האחת בכל בית החולים שמעולם לא תפרה שומדבר חוץ מתפוזים כדי לחבר אותי בחזרה

**** אם אני מצליחה לשלב את הביטוי באופן חוקי עוד פעם אחת בפוסט, אני מקבלת גלידה!

לסבתא שלי יש סרטן דם נדיר. ומוצלחת שכמוה יש לה סימפטומים שמופיעים ב3% מהמקרים של הסרטן הזה שיש רק לחמישים אנשים בעולם: יש לה גרורות* בריאות ובבטן. קשה לה לנשום ולאכול.  הסרטן נכנס לשלב הסופני שלו. המשמעות של זה היא שהיא תמות בעוד בין חצי שנה לשלוש שנים. וזה כבר טוב כי במהלך הלילה השני של האשפוז היו לה קשיי נשימה מפחידים כל כך שחששנו שזה יומיים עד שלושה שבועות. היא היתה לי אמא בדיוק כשהכי הייתי צריכה אחת ואמא שלי לא יכלה להיות. היא הכריחה אותי להחליף בגדים 3 פעמים לפני שיצאתי מהבית עד שהאמינה שאני לבושה מספיק חם ואהבתי כל רגע אפילו שידעתי שאני מאחרת לשיעור של פרופ' שפרינצק בגללה. ביליתי כמה לילות חסרי שינה בבית החולים. אני שונאת בתי חולים.

א' הגיעה אלי הבוקר מבועתת. היא ברחה מהבית של אבא שלה, שנעל אותה אתמול ולקח את המפתח ולא שכח לנתק או להחרים את כל אמצעי התקשורת בבית. הוא עשה את זה אחרי שהשוטרים שקראתי להם אמרו לה להתקשר אליהם אם יש בעיות - ולעשות כל מה שאבא אומר לה. הלכנו לתחנת המשטרה והגשנו תלונה. זה לקח שעתיים.  פקידת הסעד בסוף הרשתה לה ללכת לאמא שלה. המשטרה מפחדת ללכת לבית של אבא שלה לקחת את התיק שהיא השאירה שם - כי מסתבר שזה לא לגמרי חוקי לקחת אותה מאבא שמתעלל. ממי השוטרים מפחדים, לא ברור לי, מה הוא יעשה, יקרא למשטרה? אני שונאת תחנות משטרה.

לאיש ולי יש בעיות בנישואים**. וקשה לי עם זה ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה ואני לא יודעת מה לעשות או להגיד כדי לשפר את זה. ואנחנו לא הולכים להפרד מחר ועדיין אוהבים נורא ומסתדרים וכולי וכולי. אבל יש תו צורם מאד והוא מפחיד אותי נורא. אני שונאת את המצב הזה.

ה-Grandma שלי*** שברה את הירך ביום רביעי בלילה. אבא שלי, הבן שלה, מתחתן ביום חמישי הקרוב. אנשים בגילה (84) עם אוסטיופרוזיס וטרשת נפוצה (שיש לה כמובן) מתים מדברים כאלו, בייחוד אם לא מנתחים אותם מהר, לפעמים גם אם כן. בלניאדו רצו לדחות ליום ראשון. שעה הייתי צריכה לתת לאבא שלי תיאורים רפואיים מפחידים למדי ולספר לו שאפילו במשרד הבריאות יש הוראות בקשר לזה כדי לשכנע אותו ללכת לצעוק על הרופאים שמה זה פה -רוסיה?. בסוף ניתחו אותה ביום חמישי בבוקר. והיא עברה את הניתוח בשלום. התקשרתי לדוד שלי שגר באנגליה והודעתי לו חגיגית שהיא תצטרך הרבה מאד עזרה מסביב לשעון ושהיא אולי תמות ושיזיז את התחת שלו לבקר, ולא מעניין אותי שהוא ואבא שלי עדיין מתנהגים כמו ילדים בני חמש, זאת אומרת ברוגז.

וזהו, לא יכולתי יותר. אחותי הקטנה היתה איתה בשבת. אפילו לא הצעתי לעשות את זה בעצמי. אני לא רוצה לנהל את הטיפול שלה, אני עושה את זה בשביל ההורים שלי כשהם חולים (יצא לי לבלות אי אלו לילות עם אבא בבית חולים כשהוא היה חולה מאד. למעשה יש לי כבר נוסע מתמיד בפנימית א' בסורוקה). לא יכולה ולא רוצה לקחת על עצמי אחריות גם לזה. ואחותי בינתיים עושה את זה ואני מרגישה אשמה נורא כי אני הגדולה ולמה הכל צריך ליפול עליה? הרי אבא שלי הוא זה שצריך לקחת על זה אחריות, ולדאוג שיהיה מישהו איתה ולעשות את הסידורים. אבל הוא לא עושה, ועל אחיו אין מה לדבר ואנחנו לא מאמינים בלחכות שמישהו אחר יעשה במשפחה שלי.  

יש חתונה ביום חמישי, ועוד צריך למדוד את שמלת הכלה שקנינו (סיפור בפעם אחרת), ולסדר חדר ייחוד, וטרקטור להסיע את החתנכלה (קיבוץ, עזבו) ועוגה, ופרחים ו...

ואין לי כוח יותר. אני לא רוצה לסוע לבית חולים, אני לא רוצה לעשות משמרות לילה אינסופיות עם עוד חולה, אני לא רוצה לעשות שיחות לחו"ל לנזוף בדוד שלי. אני פשוט לא רוצה גם את זה על הצלחת שלי.

אין לי מקום.

*לא קוראים לזה ככה בסרטני דם אבל כמה רופאים באמת קוראים את הבלוג שלי ,עזבו אותי טוב?!

**לא אנחנו לא נשואים, אבל כשגרים עם מישהו מקבלים את הבעיות של נישואים גם בלי הטבעת והשמלה, באסה.

***יש לי סבתא שהיא אמא של אמא וGrandma שהיא אמא של אבא, זו שיטה נוחה דווקא, אל תסתכלו עלי ככה.