דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

כשפרקתי את הקניות נפלה לי מהיד ביצה והתנפצה על הרצפה.

אלו כמובן,ממש לא חדשות ראויות לפוסט.

מה שכן ראוי לפוסט זה מה שעשיתי אחר כך. כשהרגשתי שהביצה נושרת לי מהיד לא זינקתי אחריה.התסתכלתי על הלכלוך והמשכתי בשלווה להכניס את אחיותיה למקרר. נתתי לה ללכלך את הרצפה עד שסגרתי את דלת המקרר ורק אז ניגשתי לאסוף את השברים ולנגב את הרצפה היטב.

מה שמעניין עוד יותר זה מה שלא קרה. הלב לא צנח לי לתחתונים. לא הצצתי מתוך רפלקס אל מחוץ למטבח כדי לוודא שאפחד לא ראה אותי ולא חשתי צורך לפנות מייד את הראיות. ניגבתי את הרצפה כי לא רציתי שהיא תהיה דביקה לא כי פחדתי שמישהו יגלה  ויעניש אותי.

אני לא מפחדת יותר. עברו 16 שנים והיום לראשונה גיליתי שאני לא מפחדת יותר.

תודה איש.

אה ו- שנה טובה לכולכם 

אחת מהאטרקציות של להתחתן עם האיש היא שהוא יתום מאם.

אל תבינו אותי לא נכון זה עצוב וחבל שהוא איבד את אמא שלו בגיל צעיר אבל לפחות ככה, כך חשבתי בכל מקרה, לא תהיה לי חותנת.

אני לא אצטרך להתמודד עם הרמיזות הדקות כמו פיל שאני לא טובה מספיק בשבילו, עם ההצעות העוקצניות לשיפור החיים שלנו ולשינויים שאני לא רוצה אותם, או עם ההתערבויות היומיומיות יותר במערכת היחסים שלנו ואיך שאנחנו מנהלים אותה.

אבל לאיש יש דודה.

היא השקיעה בו את הנשמה וגידלה אותו ועברה איתו תקופות קשות לא מעטות ובאמת מגיע לה שיורידו בפניה את הכובע. אבל ההתערבות שלה גורמת לי להרגיש כמו גנב בלילה לפעמים. כאילו אני לוקחת משהו שלא שלי, אלא שלה, כאילו כל צעד שאני עושה נמדד ונשקל. לפעמים היא אפילו מצליחה לגרום לי להרגיש כמו Gold digger.

כמו הערב לדוגמה, כשאיש סיפר לי שהסכם הממון שלנו לא מוצא חן בעיניה (גם בעינינו לא, הוא איום וצריך לכתוב אותו מחדש) והיא רוצה שנלך לעו"ד אחר. כאילו אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם זה לבד. כאילו העו"ד שבחרתי נועד רק כדי לרמות ולקלקל לאיש. אני פשוט לא רוצה את הדעה שלה בחלק הזה של החיים שלנו. כמו שאני לא רוצה את זו של אמא שלי. אני רוצה לבנות את החיים שלנו ביחד כזוג, בשותפות, תוך התייעצות זה עם זו. רע לי עם המחשבה וההרגשה שכל דבר שאני עושה או אומרת נמדד על ידה ועל כל צעד היא מציצה לי מעבר לכתף, מחכה לתפוס אותי בטעות. מנסה להוכיח שאני למעשה לא טובה בשבילו, אפגע בו איכשהו, בכוונה.

אני לא חושבת שהיא בהכרח עושה את זה, אני אומרת שככה היא גורמת לי להרגיש.

וזה לא כיף בכלל.

תורמים נוספים להרגשה הרעה שלי:

3 שעות של סרט שבדי משמים ובלתי נגמר שההרצאה המובטחת בסופו (שדווקא ציפינו לה בכיליון עיניים) לא התקיימה כי הקהל כבר היה סחוט.

התופרת שוב דחתה את המדידה השניה של השמלה ובאופן כללי משדרת חוסר אמינות בולט.

המון עבודה מעט זמן

משהו אחד טוב בכל זאת:

נגמרה השביתה. נרשמנו ברבנות. הם אפילו לא הרגיזו אותנו יותר מדי (אבל הם התקרבו. רבאק - האמנתם לנו שהוא כהן אבל עם יהודי אתם רוצים הוכחות? לא נראה לכם ביזאר?)

הבעיה עם ניקיון, לטעמי, זה שתמיד יש עוד ממנו.

מעבר דירה לדוגמה, זה פרוייקט אדירים אבל הרבה יותר נסבל.נכון שכל הרכוש נדחק לקופסאות, הבית הישן והחדש הפוכים לחלוטין, המובילים עולים על העצבים  ועובר לפחות שבוע עד שמרגישים שוב בבית. זה בהחלט לא משהו שהייתי רוצה לחזור עליו יותר מפעם בשנה- שנתיים. אבל השוס הוא שבאמת, הוא חוזר רק פעם בשנה שנתיים. ביתר הזמן אני רגועה ובוטחת ששום מעבר דירה לא יתגנב עלי ואלי כשאני לא שמה לב.

לא כך הניקיון.

ניקיון הוא ערמומי הרבה יותר. אפילו אם את לא פולניה ואמא שלך לא מתכננת לבוא לבקר בשבוע הקרוב, לפעמים את מוצאת את עצמך בוחנת את אוכלוסיית תלתלי האבק ומגיע למסקנה שהם פורים ורבים מעבר לכל פרופורציה ואולי כדאי  לטהר אותם אתנית ולטאטא אותם לפני שהם מכריזים חד צדדית על עצמאות ומגרשים אותך מהדירה. ואת מתכוונת לזה, רק לטאטא כדי שתוכלי למצוא את סל הכביסה שלך.

אבל אחרי הטיטוא את מגלה שהרצפה מוכתמת. ואת זוכרת בבירור שהכתמים לא היו שם כשקיבלת את הדירה (למרות שהאיש מן הסתם יתעקש שלא כך היא). ולפני שאמרת ג'ק רובינזון את מוצאת את עצמך על הברכיים משפשפת עם מברשת קשה את הרצפה בשירותים בניסיון נואל להחזיר לה את צבעה המקורי, או לפחות משהו בהיר בכמה דרגות.

 ואז, אחרי שהזזת רהיטים בכל חדר ושטפת את הרצפה והבית כבר נראה ומרגיש כאילו אתם באמצע מעבר דירה, את פתאום מתחילה לראות את כל הלכלוך שעד עכשיו לא הפריע לך, כי הוא התאים לדקורציה - את האבק על הפנלים (ואת בכלל לא שמת לב שיש לך פנלים עד היום) את כיסוי המיטה שכבר ממש צריך כביסה, את העובש במקלחת.

ואת מוצאת את עצמך בלי שתכננת או התכוונת מבלה חצי בוקר בצחצוח ומירוק חסרי תוחלת לחלוטין.

כי האיש צודק ובשבוע הבא כל מה שניקית יהיה שוב מלוכלך. ואפילו אם תרצי להתעלם לא תוכלי כי בשבוע הבא אמא שלך באה לבקר. ובניגוד אליך, היא תמיד רואה את הלכלוך. וזה לא שהיא תעיר לך, אבל באמת, את פולניה, ואת רוצה שהיא תחשוב שהבית שלך נקי. למרות שבתכלס, שתיכן יודעות שמלוכלך הוא ברירת המחדל שלו.

**********************************

בשבת בצהריים לקחנו את 3 הבנידודים להעיף עפיפונים. ביום שישי כשהתקשרנו לגדול (אוטוטו 16) להזמין אותו לבוא איתנו הוא אמר לנו שזה LAME. וכל השבת לא הפסיק לצחוק עלינו שמה פתאום אנחנו עושים את זה בכלל. אחרי הצהריים הוא החליט בכל זאת להצטרף, ונהנה כל כך שהוא: א. התחיל לשיר (מה שלא שמעתי אותו עושה כבר שנה לפחות) וב. הודיע שצריך לעשות את זה שוב.

הא הא!

*********************************************

כשטיילנו בקניון ביום חמישי ראינו נעלים שהוגדרו כנעלים "מעור כפפה". האיש נסער כולו הודיע שצריך להתקשר לארגוני ההגנה על בעלי חיים. כפפות, כידוע, הן זן נכחד, ומישהו העיז לא רק להרוג אחת ולעשות ממנה נעליים, אלא גם להודות בזה בציבור. אין לאנשים בושה.

********************************************

דמוקרטיה - גרסת האיש:

2 זאבים וכבשה מצביעים על תפריט ארוחת הצהריים.

********************************************

מהמשרה המבטיחה התקשרו לומר לי שאני לא מתאימה להם עכשיו ונשאר בקשר. אין לי זמן אליהם בכלל בכלל בכלל. ויש לי המון דברים אחרים לעשות. ועדיין זה עשה לי קצת עצוב.

אני לא אוהבת דחיות.

משום סוג.

נ.ב

כשאמרתי (לעצמי! בלב!) שהייתי רוצה להגיע ל-3,000 כניסות עד הבלוגולדת הבא, לא התכוונתי שתסעו אחורה בזמן להכניס עוד 500 כניסות פיקטיביות לחודש אוגוסט.

רמאות זה לא כיף. אין בזה שום תחושת הישג. סתם מספרים.

חוצמזה, עכשיו אני אצטרך לשאוף ל-4,000, ואני לא חושבת שברק מכה פעמיים באותו בלוג....