4 שנים עברו מהפעם האחרונה שראיתי לנכון לכתוב כאן.

מזל שמגוון הסיסמאות שלי לא גדול כ"כ, ועדיין הצלחתי להיכנס.

נשארו לי בדיוק עוד שלושה שבועות של השגרה שאני רגיל אליה בחמש השנים האחרונות + עוד כמה שבועות שחוזרים על עצמם פעם בחצי שנה עד שיתחיל הפרק הבא בחיי.
בפעם הראשונה באמת, אני ניצב לפניו ללא שמץ של מושג כיצד הוא יראה.

אני מנסה לשדל את הרציונליות שלי כדי להבין מה השלב הבא הרצוי לי. זה דורש להגדיר מטרות ורצונות, שאני לא בטוח שאני יודע להביע.

לו רציתי, הייתי יכול לסיים עוד בשנה שעברה ולהסתפק רק בתואר אחד. בחרתי אז בבחירה הקלה - להמשיך בשגרה. "לא להחליט".

התובנה הבנאלית ש"לא להחליט" היא בכל זאת החלטה, היכתה בי בחוזקה בשנה הזו. זה מובן מאליו כשאני כותב את זה, אבל בשנה הזו הרגשתי כמה זה נכון. בזמן שאני יושב ונמצא באזור הנוחות שלי, העולם מתקדם. אנשים מתקדמים, משתנים.

אני כותב דברים ומוחק אותם. כמו השלב הבא בחיי, גם הכתיבה כרגע לא מונחית מטרה. אני לא יודע אם יש רעיון שאני רוצה להביע. פשוט אוסף מפוזר של מחשבות. חלקי משפטים בעלי מבנה תחבירי שגוי בין נקודות.

אני מעריך יותר ויותר את החברים שעדיין סביבי. כאלו שזוכרים לי חסד נעורים של אדם שאוהב להנות וליצור הנאה לסביבה שלו, בניגוד לזה שרק דואג למטלה הבאה בחייו. אני עדיין תופס את עצמי בתור הראשון, אבל אם תתפסו אותי ברגע נתון, הרבה יותר סביר שתמצאו את השני.

אני רוצה להיות שניהם - גם הבחור המצליחן שרודף אחרי מטרות גבוהות ומשיג אותן וגם הבחור שיודע להנות, לטייל, לשתות ולעשות את כל אותם דברים קטנים שיוצרים רגעים מאושרים. הבעיה הגדולה היא היא, שבכל התקרבות להיות אחד מהשניים, אני מרגיש אשמה שזנחתי את השני.

אני אדם מאושר. זו התובנה העיקרית שאני רוצה לצאת ממנה מהפוסט הנ"ל, שנראה לי שלילי מדי.

בגיל 26, פאתי 27, אני מאוד מרוצה מהלך החיים שלי עד כה ומהחוויות שרכשתי.

נשארו לי עוד שלושה שבועות (+ עוד קצת) לשלב הזה.

אני צריך לדאוג שהם יהיו טובים ככל האפשר ואח"כ לקבל החלטות בראש צלול.

עכשיו טוב, ומחר יהיה טוב יותר.