תאריך-4/07/2008
גיל- 16 וחצי
מצב נפשי ופיזי-על הפנים.
באמת שנמאס לי.
אני מרגישה פשוט מותשת מכל התקופה הזאת. הזמן לא זז לי. השנה הזאת לא נגמרת. זה מרגיש לי כמו נצח.
הראש כואב, העייפות משתלטת, השגרה הזאת משגעת אותי.
אותם אנשים, אותם חברים, אותה סביבה, אותה הרגשה שתמיד הייתה ולצערי הרב לא נעלמה.
אני לא מבקשת הרבה, באמת שלא...רק להנות, קצת.
הלימודים הרסו אותי מכל הכיוונים...והחופש הזה לא נראה לי יהיה כזה חופש.
שוב לבזבז את החופש הזה על חרא? לא רוצה. זה קרה שנים קודמות ונמאס לי לחזור על אותן הטעויות כ''כ הרבה פעמים.
אבל מה לעשות כדי לשנות את זה? :(
כל כך הרבה דברים לא תלויים בי שזה מתחיל להציק כי בסופו של דבר זה פוגע בי.
אני יודעת שאם אני אהיה אחראית על משהו אני אבצע אותו כמו שצריך עד הסוף, אבל ברגע שזאת לא אני-נדפקתי.
אני מנסה להוציא את הטוב ביותר מכל מצב וכמובן שזה עולה לי בבריאות, מה לעשות שאני אדם כזה.
ואחר כך, לקבל תלונות מכל הכיוונים אז יודעים מה...קפצו לי.
דיי, יצא לי מכל החורים לדאוג לכל הדברים הקטנים, להיות אחראית על הכל...הגיע הזמן לדאוג לדברים שחשובים לי באמת.
להתחיל להיות איגואיסטית. כן, בדיוק כמו כוווווולם. כנראה שזאת השיטה להתקיים.
אתה,אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת בתקופה הזאת בלעדיך. אני פשוט חייבת להגיד לך תודה ענקית שאתה תמיד פה לשמוע אותי ולתת לי כתף לבכות עליה. אתה האדם הכי מדהים שאני מכירה. אני בהחלט יכולה להגיד שאתה, אתה מחזיק אותי למעלה. אני אוהבת אותך המון.
ואתן... אני מניחה שגם לכן ברור שהקשר שלנו זה לא מה שהיה פעם. ואני אישית אומרת חבל.
חבל שאנחנו נותנת לסביבה הזדמנות להזניח את החברות הזאת. כי אממ...לא, זאת לא חברות רגילה. אני למדתי את זה.
ולמרות כל מה שקורה אני רק רוצה שתדעו שאני עדיין פה, חייה נושמת וקיימת , ומחכה לרגע שבו המצב הזה ישתנה ויחזור להיות כמו פעם.
אני מניחה שאין לי יותר מה להגיד.
להית'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: