היא החליטה שהפעם היא תלבן את דמות האישה, כפי שהיא משתקפת ב"דבר הפועלת".
לא ידעה בבירור מה הניע אותה, זכרה היטב את הכרכים שעמדו בסדר מופתי על מדף הספריה בקומת המרתף.
צריך היה לרדת שלוש קומות כדי להגיע אל אולם כתבי העת.
היא לא התעצלה, ראתה בכך בונוס. מעט תרגולת לספורט היומי מעולם לא הזיק לאיש.
תוך שביא יורדת במדרגות קטרה בינה לבין עצמה על ריח העובש העולה מבין החדרים,
אבל הייתה צריכה להחליט מה עדיף ריח עבש או ספרים עבשים מלאי תוכן.
תוך כדי ירידה נזכרה בימים שהייתה סטודנטית. כן זה היה מזמן. שנאה נוסטלגיה, זו טמנה בחובה רק
כאב לב. בינה לבינה ניסתה למנות את קשת ההחמצות. כשירדה עוד מדרגה חשבה,
האם לנסות לבחון את חייה בסדר כרונולוגי? או אולי על פי קנה מידה של גודל האכזבה?
חלמה... מצאה עצמה יושבת מלוא קומתה על שטיח הספריה.
לא ידעה אם לבכות או לצחוק.
מצד אחד הרי יכלה להתרסק, עדין לא היה לה ברור אם כל עצמותיה שלמות, הכל כאב לה.
צחקה במלוא פה שהבחינה, כיצד היא יושבת על הרצפה. הרי אם הייתה מתכוונת לשבת כך לא הייתה מגיעה לפוזה הזו.
הוא נגש לעזור לה לקום. היה לו זקן ארוך וכפה שחורה.
הוא הסריח נורא.סימני הזיעה הותירו עיגולים ענקיים סביב בית השחי.
ריח הזיעה סחרר את ראשה, הנידה את ראשה לשלילה,ובקשה שיניח לה.
עמד מעליה התבונן, לא היה ברור לה, מדוע הוא נועץ בה את עיניו. נו, אשה שמעדה.
בסך הכל היא לא סטתה מדרך הישר, בסך הכול נפלה.
הוא המשיך לעמוד ושאל שוב אם יכול לעזור. הנהנה בראשה. לאו.
ראתה שכל תכולת תיקה התפזרה על הרצפה. חשה לא בנוח. הרי תיקה הכיל את כל הבית,
היתה ידועה בציבור כמחסן מהלך. פרט לממחטות נייר היו שם כל מה שאשה צריכה למקרה שלא תמצא את דרכה חזרה הבייתה:טמפונים, פדים תחתונים רזרביים כן והיתה שם חפיסה מוכספת. היא שכחה שקנתה פעם את הקנדומים.
אמרה שיהיה. בכלל זכרה שפעם למדה את תלמידותיה, שאשה צריכה לראות צעד אחד קדימה
ואסור לה אף פעם להיתפס לא מוכנה, לכן במסגרת החינוך לבריאות נשאה את הקנדום.
הוא עזר לה להרים את החפצים. לא אמר עוד דבר.
היא אספה את עצמה ולאט לאט ניסתה לעמוד על רגליה.
עשתה את הכל במתינות. הוא החזיר לה את תיקה הציע לה להכנס לחדרו שהיה בסמוך לגרם המדרגות,
הבינה שכדאי שתנוח רגע, תאושש ואש תחזוא אל דבר הפועלת".
נכנסה לחדרו, ידעה שישאיר את הדלת פתוחה מחשש ייחוד. הוא הלך להביא לה כוס מים.
הניח את הכוס לפניה, לא רצה לגעת בה. הכירה את כללי המשחק ולא רצתה להביך אותו.
לגמה במתינות.לא רצתה להאריך את השהות, חשה נבוכה.
וגם ריח הזעה שבא באפה העיק, עצמה עיניה כדי להחליף כוח. רצתה להגיע אל כתבי העת,
אבל אז חשה שיד חמה מעסה את עורפה.
החום היה נעים והקל על הכאב, השכיח מעט את כאב הנפילה.
חשה מבולבלת. הידים מגנטו אותה מן העורף הם עלו עד רקותיה. מהפנטות.
התמכרה לתחושה.אט אט ירדו הידים אל בין שדיה, כמעט ולא חשה איך מותרים כפתורי חולצתה.
רגליה נפסקו כמו מעצמן והיד זחלה את בין חריצי רגליה מרחיבות את הסדק הצר .
אגלי זעה בצבצו במצחה, גילתה כי ריח זיעתה נושק לריח הזעה הסוכך עליה.
סמוקה כולה פשקה את שפתיה, אבל אלה נשארו מיותמות.
פטמותיה הזקורות כאבו. היא משכה את ידו השניה ועזרה לו ללטף אותן.בטבעיות רבה שטה ידו בין רגליה
היא לא זכרה מתי ידעה עונג צרוף כל כך.
ניסתה לפתוח את כפתורי מכנסיו, אך הוא דחה את ידיה בבוז.
ויתרה, התמכרה לעונג. שכחה את כאב הנפילה התמכרה לכאב המתוק.
חשה שהנה עוד רגע והיא תפרוץ בשאגה של הנאה. אז שלף את ידו מבין רגליה וצעק:
"זונה".
כל הנשים נופלות כאן במדרגה, הן יודעות מה מחכה להן מעבר.
עזבה את חדרו זוחלת... באמת לא חשוב מה כתוב ב"דבר הפועלת".
מוקדש בהוקרה לנץ, שמכריח את גלגלי ראשי לנוע!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
