אוספת פירורים

אהבה להתעלל בעצמה. מין מאזוכיזם בלתי נשלט.

כל פעם נשבעה מחדש  שתכיר בערך עצמה, לא תעמיד

את אישיותה במבחן. אבל  בכל פעם מחדש מצאה עצמה

מורדת בהכרזה הישנה ושוב יצאה לראות איזה ציון תקבל במבחן האישיות.

היא זכרה שחוקי המבחן  ברורים ואכזריים, היא זכרה שהבוחנים חסרי רחמים.

לא ויתרה לעצמה, אתגרה את רוחה. הכישלון הסב לה סיבה לחוש רחמים עצמיים.

היה ברחמים העמצמיים משהו שהזין את עולמה.

זה עשה לה טוב. היא ציפתה לביקורת , הכשלון צרב את עורה,

כל כוויה גרמה לה להעמקת הצלקת. זן כבר חרצה  חריצים עמוקים זבי דם תמידי.

היא לא הרפתה.

הפעם החליטה שזו הפעם האחרונה. אחרי הכישלון הזה לא תתיר לעצמה

לסחוט דמעות. הדמעות כבר היו חבוטות.

ידעה גם את מקור הכישלון, הרי נתחה אותו עם עצמה באזמל מנתחים חד,

אבל זה לא הועיל.

שיננה לעצמה שיותר לא תבזה את עצמה.

הביזיון היה מנת חלקה מזה שנים, שמא כבר התרגלה אליו, שמא כהו חושיה עד כי אינה מבחינה

באיכותו, יתכן שצפתה שילבש גוון חדש.

שוב סבבה סביב עצמה, בדקה וידעה, היא אפס - כשלון.

אז מספיק להאמין שבפעם הבאה הדברים יראו אחרת.