עוד ערב לבד.
מחר הוא יגיע ואז שוב אתגעגע ללבדיות הזו.
מעגל שאינני יכולה לפרוץ אותו.
לא יכולה אתו ולא יכולה בלעדיו.
והסנריו נראה כך: 5 דקות אחרי שיכנס יהיה לו מה להעיר על הא ועל דה
והרי הכל התנהל כאן גם בהעדרו, אז אני תוהה ממש איך?
ואני פתיה אמיתית במקום לא להיגרר לויכוח, אגיב על כל הערה.
מתי כבר אלמד?
כנראה שאף פעם לא!
אבל עצם היכולת להשיח עם עצמי ולהסכין שזו מציאות חיי מקלה עלי את תחושת התיסכול.
אני ממש מוזרה, על מה ולמה אני מתבכיינת
כנראה שאני אוהבת את ההתגוששות הזו, היא המעניקה טעם לחיי.
לרגע, זה כמו לכתוב פנטזיה למען הנץ, פנטזיה שתקרא " הרגע בו נגיע לאיי הזהב"
שם רק נשב ונחלום ולא נדבר
ואני בכלל רוצה רק לדבר.
כשיגיע חשבון הטלפון הקרוב אקבל הוכחה ברורה עד כמה אני פטפטנית.
ואולי טוב שכך. בכל את הצורך לדבר איתו חוצה מרחבים.
וכבר התנגנו באזני השורות:
מרחק אצבעות על המפה אינו מצמצם את הגעגוע
קולך הנשמע מרחוק אינו מקרבך אל חיקי
אינך מנגב דמעותי
אינך נוטל חלק בסרט התורכי שאני מארגנת לעצמי.
שם ב47 מעלות בצל לבך נמס מסיבות אחרות
....
ממש קהיר כבר כאן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
