אוספת פירורים

האיש שלי הגיע  וכמו שאני מכירה את  ההתנהלות 5 דקות של עונג וכל השאר עונש.

לא אספר על העונג כשם שלא אספר על העונש.

,

כל היום מתהלכת בתוך עננה אפורה וכל זאת למה?

אפשר לחשוב שנפלו השמים, אבל בתוך עולם האין פרופורציות שלי זה נראה בדיוק כך.

אני כותבת

 א. כדי לעשות תהליך של וואנטילציה

 ב. כדי שתהליך זה יגרור אחריו תהליך תיראפואיטי על כל המשתמע מכך.

ומה שהיה כך היה:

שלחתי שיר לאתר  הכתיבה שונרא,

לאחר שהחלטתי להמירו  באתר סימן כתיבה, אלא מהי זה להחליף נבלה בטריפה.

אבל אני כזו שלא לומדת לקח. היהפוך כושי עורו?

כל אותם  חדי לשון, נוטפי רוש תופסים את שני הערוצים, וכמובן אינם בוחלים בשום  כלי משחית או כלי לעג.

ואני שוכחת שני דברים:

א. כי אינני אשת מלחמות ואם וכאשר אני נקלעת לאיזור מריבה, אני מיד בורחת.

ב. לא, כנראה שאינני מספיק שנונה כדי לקחת חלק באותו מחול שדים מילולי או כפי שמי מהם הגדירו תאטרון הבוטות של החיים.

אז עננת התגובות המכוערות קצת מעיבה עלי. אינני בטוחה שהשיר ששלחתי לשם הוא כל כך נורא,

שם יש צורך להתנגח אך ורק לשם ההתנגחות.

אז לאחר סדרת התכתבויות עם מנהלי הפורום החלטתי שוב לברוח (כך מכנה את התהליך שדות ידידי והוא צודק!).

זה פרק א' מאופרת  הסבון שלי.

פרק ב' כולל עוד עלבון. זה עלבון הקשור במי מכותבי הבלוגיה, אז אספוג את עלבוני בשקט.

למדתי כבר שיעור באמצעות המריבה הגדולה עם שדות, שלא נכון לברוח, אלא ראוי לדבר.

לא, אבל לא אזמין את  נשוא העניין לדיאלוג וירטואלי - קצת עייפתי משטויות.

זו עת להקדיש את הזמן לדברים מהותיים. חייבת, חייבת  להכין  2 הרצאות לבכנס. ובכנס הזה אין הנחות.

 האנחה היחידה היא האנחה שתצא מפי אם אתבזה.

יושבת שעות על גבי שעות בניסיון להתרכז...לא קל לי, אבל לאט לאט הדברים קורמים עור וגידים.

כאן יש אולי הסבר לכינוי "אוספת פירורים".  בגילי המתקדם אני חשה

שאני מלקטת את מה שאחרים אוספים ביד רחבה. מצד שני כבר הצהרתי שהרי אני עומדת בפסגת העולם

מכאן אפשר רק לרדת.

אסור להתבכיין.

אז הגיע הזמן להסתכל על חצי הכוס המלאה, על ההשיגים שבכל זאת השגתי, אז מה אם איזה צעירון

לא אהב את שירי, או בז לדרך בה אני כותבת.

את מה שעשיתי אף אחד לא  יוכל לטול ממני., אני משאירה אחרי קבלות מוצקות,

כל נערי הפרחים מהזן העכשיווי שרצים אחר התהילה עדין לא מעידים,

כי הם ראויים לכל התארים שבהם  הם עוטרים את ראשם .

לא נחה דעתי, ואולי גם לא תנוח במהרה, אבל למדתי שהכתיבה עוזרת.

נו באמת, ממי שמנחה קבוצות של כתיבה לצורך העצמה

חשוב שלא תלך יחפה.