אוספת פירורים

והזכרת את השם המפורש

ומורסת מחשבות הרשע זלגה,

ולא יכלו כל מילות הניחומים

להרחיק  את מה שנבקע

והלב בקש לו פיצוי.

והמילים המנחמות נבלסו אל קרבי

 למרות שידעתי שאיסר את עצמי.

ומנת היסורים הכפולה על הזלילה הגדולה ועל תחושת ההחמצה

 הוכפלו ושולשו

כי רק רגע קט

לפני הנפילה

בקשתי לעצמי

לחזור אל מקום

שם אוהב את עצמי.

  5 ק"ג ביני ובין הנצח.

 והיכתי עצמי

כמו עמוס בהכותו את אנשי דמשק

 הוא יכל להם ואילו אני  את עצמי

מעדתי.

ועכשיו מבקשת תיקון

שהדו הקלוש ילווה אותי את מיטתי

שכמעט היא מתתי.

שונאת את מה שאני מעוללת לעצמי,

אבל

רגישות היא מצרך נדיר גם

אם מתקיימת ביננו ברית 30 שנות.

מעצמות נפלו וקמו

ואני רק נופלת

בזה לעצמי, אבל יודעת

מחר אמשיך בדרכי הנלוזה עד לרגע בו אקבל החלטה חדשה.