ככה אמרו לי.

אני מוצאת את עצמי מקשיבה הרבה בזמן האחרון, טועמת כל מילה שנפלטת לחלל האויר, מגלגלת את המילים על לשוני, לועסת לאט ומניחה להן להחליק בשלווה לתוכי. אני מקשיבה כל כך באדיקות שכבר שכחתי לשחק את צד ב' בשיחה, קרי להגיב לדברים שנאמרים על ידי הענקת מלל ורבלי משלי.

שחכתי. בחיי. 

הרי דיבור הוא כמו שריר שצריך לאמן, הייתי כל כך הרבה זמן לבד בחודשים האחרונים שאיבדתי את הביטחון באחד מכלי הנשק החזקים שהיו ברשותי, מצאתי את עצמי מפחדת להביע דעה על כל נושא אשר נותח סביבי למרות שבמרבית הפעמים דווקא ידעתי בדיוק כיצד אני יכולה לסתום מספר פיות פה ולנטרל עובדה אחרת שם. אני הרי אינטליגנטית למדי, ממש לא טיפשה או חסרת השכלה בסיסית, ממש לא נבובה כמו בול עץ ששט ימים בנהר, לא שטחית או משעממת. ראשי מתנפח מתאוריות, מעשיות, לבטים, סיפורים משעשעים, עובדות טריויה מעניינות ועוד המון אינפורמציה שאשמח לחלוק עם העולם סביבי, אך לאחרונה מפאת חסך התקשורת הכרוני שלי עם העולם החיצון נשאבתי לקונכיית דממה נוחה ונעימה שלא מבקשת ממני יותר מלהתכרבל בתוכה ולהקשיב לשאון גליה מפעם לפעם. היה לי נוח לבלות במרחב האינטרנטי שעות על גבי שעות, לבלוע פיסות מידע מכל סוג שהוצע לי, להשוות אותו, לנתח אותו ולהגיע למסקנות משלי לגביו. והרי ביני לביני אני חתיכת גאון לא קטן.

אבל בעצם, אולי את לגמרי בסדר, גם בעיני האנשים שבחוץ.

אבל בעצם, קצת מפחיד לגלות שאולי את הרבה פחות.

מקצוע עתידי - יש

אוניברסיטה שנבחרה סוף סוף - יש

השלמת בגרויות - בתהליכים, ובסוף השנה אוכל להגיד יש(!)

עבודה -יש. כלומר קורס, שבסופו תחל העבודה. יש(?)

דירה חמימה וביתית- יש. החדר זקוק לשיפוץ קל שבסופו אוכל להגיד באמת, יש(!!!)

חבר- יש. ואני אפילו אומרת לו שאני אוהבת. כי זה נחמד לשם שינוי.

אז למה לעזאזל הכול מרגיש קצת לא במקום?

אולי כי אני מוותרת לעצמי ביותר מידי מובנים, אולי כי אני לא באמת מרגישה "גדולה", עם הדירה שלי והעבודה שלי והדג זהב שהוא רק שלי.

אולי כי דמיינתי חיים אחרים בעיר הגדולה, אבל היא הקטינה אותי, ומסגרה אותי. אני מסגרתי אותי. אני הקטנתי אותי.

תחיי חזק יקירה.

ראש מורם, את עוד תגיעי לשם.

צ'ורה.