היי לכולם, אחרי כמה פוסטים מעוד טעונים ריגשית [שלילית לצערי] אני אנסה לכתוב פוסט אופטימי

עם נגיעות של נקודות [כמה מהן שליליות לצערי] שעלו לי בזמן האחרון לראש

הסתכלתי על הבלוג שלי ופתאום גיליתי שפאקינג עברו כמעט 4 שנים מהפוסט הראשון!

מוזר לחשוב איך גדלתי כל כך מהר, ואיך כל התהליך הזה תועד ע"י הבלוג.

כשהבלוג נפתח..לפני בערך 4 שנים הייתי ילדה קטנה,די פקאצה אפשר להגיד, שמתלהבת מכל דבר שזז.

כתבתי ההההכל בבלוג! מה עשיתי כמעט בכל יום [וכמעט כל דקה] וכתבתי את כל השטויות שעשיתי חחח.

התבגרתי, ויחד איתי גם הבלוג גדל והשתנה,

התחלתי לכתוב על דברים יותר רצינים וגם הפסקתי לעדכן 20 פעם בחודש.

יכול להיות שפעם היו לי חיים יותר מעניינים ולכן עדכנתי כל כך הרבה או שפשוט לקחתי את זה בצורה שונה

כל דבר שקרה לי קיבל משמעות עצומה אצלי

היום, היום אני מחפפת! תישאלתי אותי מה קרה לי אתמול ואני בקושי אזכור מה להגיד לך!

אפילו שקרה משהו רציני חח

השיגרה שאבה אותי אליה וגרמה לי לשכוח את עצמי ואת היותי "בחיים".

מצחקי לחשוב שכל כך הרבה השתנה מאז

אני הישתנתי, הסביבה, התקופה, החברים [ובעיקר חשבון הבנק של ההורים שחיסלתי אותו אם השנים].

היום בבלוג אני כותבת בערך פעם פעמיים בחודש [לפעמים אפילו לא זה] והפוסטים הם בעיקר על התיסכולים שלי [לצערי]

כל הצרות שלי נשפכות פה, ואני שמחה שיש לי את הבלוג, הוא עוזר מאוד בשיחרור כעסים- זה בדוק.

פעם הצרות היחידות שהיו לי היו לאיזה סרט אני אלך השבוע או שאני מאוד מאוד מפחדת מהמבחן בלשון או היסטוריה.

ומודה..באמת מאוד מאוווווד פחדתי מאותם מבחנים באותו רגע, אבל היום הם ניראים כל כך שוליים.

אם משווים את הצרות של היום לצרות של פעם.. פיי הייתי מתה לחזור לתקופה הזאת

קל לדבר על העבר, מאוד קשה לדבר על העתיד

אני מודה שכמעט כל הפוסטים שלי עד היום מלאים בדברים על הבצפר, אבל אני בכל זאת תלמידה

ואם לא הייתי סובלת קצת מבצפר לא הייתי תלמידה נורמאלית?! לא ככה?

אז אני מרשה לעצמי להתלונן על הבצפר ועל מבחנים..אבל כמובן לנסות לקחת הכל בפרופורציות!

בתקופה האחרונה עולה בפוסטים שלי פחד מסויים, פחד מהעתיד.

האם אני יהיה מאושרת? האם אני יהיה נאהבת? מה אני יעשה בצבא? האם אני יצא לטיול הגדול אחרי צבא ואם כן אז לאן? האם אני אלך ללמוד? האם אני יעסוק במשהו שאני באמת אוהבת? האם אני באמת יהיה טובה בו? האם אני ילמד לאהוב את עצמי כמו שאני??

אני בטוחה שכל אדם שואל את השאלות האלה במשך חייו אבל איכשהו השאלות האלה עולות לי הרבה לראש בתקופה האחרונה,

והן לא מפסיקות להטריד אותי.

ועכשיו לנושא שרק בסוף תבינו איך הוא קשור לפוסט חח :

אני בן אדם שצריך אישור מהסביבה [לצערי]

בכל תחום אפשרי אני צריכה לדעת אם אני בסדר, אם מה שאני חושבת טוב, אם איך שאני מתנהגת זה נורמאלי.

אני לא ממש אוהבת את התכונה הזאת בי!

הדבר הזה מסמל את חוסר הביטחון שלי.

אבל מאחורי זה עומד משהו אחר, גדול יותר מחוסר הביטחון.

לפני שאני צריכה אישור מהסביבה אני צריכה להאמין בעצמי ולבטוח בעצמי.

ברגע שאני לא מאמינה בעצמי, אפילו אם בן אדם יבוא ויגיד לי משהו טוב, אני יתקשה להאמין לו.

שונאת להרגיש ככה!

ואז אני מרגישה שאולי הוא אמר את זה סתם..או שאני עד כדי כך מפגרת ולא מכירה בעצמי?

אני חייבת לשנות את זה! חייבת!

מישהו יודע איך?

[ואם מישהו יגיד עכשיו.. "מה זה נורא קל, פשוט תאמיני בעצמך" אז יש לי חדשות אליך, זה ממש לא קל!]

כל חיי חלמתי להיות שחקנית, אך ככול שעובר הזמן אני מרגישה שהחלום הזה מתרחק לי.

אני מתחילה לפקפק ולחשוב שאולי אני לא כל כך מתאימה להיות שחקנית, ואם זה נכון, במה אני יעבוד בחיים!?.

לפני שבוע היה לי בגרות בתאטרון, הכל עבר כל כך מהר לצערי.

הכיתה התחלקה ל-4 קבוצות והעלתה הצגות מקוצרות, הקבוצה שלי עשתה את ההצגה "השחר של גאיה"

ואני שיחקתי בתפקיד האמא שבתה חולה בסרטן.

ידעתי שזה יהיה תפקיד קשה אבל לקחתי אותו, היה מאוד קשה להתחבר לצד הבוגר והאימהי שבי.

אני לא חושבת שהוצאתי את כל כולי לתפקיד וזה מעציב אותי, יכולתי יותר עם עוד מעט זמן, עזרה מהבמאית ומהמורות [מה שלא ממש קיבלתי]

לקראת ההופעה מאוד הייתי אדישה, אמרתי מה שיהיה יהיה.

בחזרות באולם היה לי מאוד קשה, הלחץ הרס לי, לא הייתי מרוכזת ואמרו שלא שומעים אותי.

לא משנה מה עשיתי לא השתפרתי! גם הרמתי את הקול עוד ועוד ועוד, כלום לא השתנה- התייאשתי!

בואו נגיד שגם תמיכה מהאנשים שם לא ממש הייתה, המורות בקושי דיברו וגם החברים לכיתה, היו כמה בקטנה אבל לא בצורה רצינית.

זה העציב אותי מאוד כי בשנה שעברה אחרי כל חזרה שכולם ראו ישר חלק באו והחמיאו או נתנו הוראות לשיפור, והיום כלום!

 בערב של ההופעה נסיתי להיות רגועה אבל כמה דקות לפני ההופעה נכנסתי ללחץ חחח

מי לא היה ניכנס ללחץ מהטירוף שהיה במאחורי הקלעים?

ההופעה עברה והתגובות היו מדהימות P:

כל החברים והמשפחה הגיעו וממש נהנו [אני כל כך מודה לכל אחד מהם שבא, זה ממש ריגש אותי]

החברים אמרו שהקבוצה שלנו הייתה הכי טובה ושאני הייתי מעולה.

אנשים שאלו אותי איך היה אמרתי פ'סדר, לא ידעתי כל כך איך לענות כי אני בעצמי לא ידעתי איך היה ואיך הייתי.

פה חוזר הקטע של חוסר האמון בעצמי!

אני לא חושבת שהייתי כל כך טובה ואני לא חושבת שריגשתי כל כך.

אבל לפי מה שהבנתי, לי אסור לשפוט את עצמי, בשביל זה יש אנשים אחרים חחח

הסבר למשפט הקודם:

כל פעם שהרגשתי שהלך לי טוב בחזרות המורות אמרו שלא הייתי משהו..

אבל כשאני הרגשתי חרא ושהלך לי גרוע הן ממש התלהבו ואמרו שהשתפרתי

לכו תנסו להבין את זה?!?

בקיצור הבגרות הייתה בסדר חח וגם השיחה עם הבוחן, אהה ויש לי מגן 100 [למרות שאני חושבת שמגיע לי פחות]

כשהכול הסתיים הסתובבתי באולם ופתאום קיבלתי שוק,

זאת פאקינג הפעם האחרונה שאני יהיה על  הבמה לכמה שנים הקרובות

נישברתי קצת וירדו לי כמה דמעות, לא האמנתי שתאטרון ניגמר כל כך מהר, ורק אז קלטתי שאני בכיתה י"ב והשנה עוד מעט עומדת להסתיים.

עוד שבוע וחצי יהיו הציונים, אני אשמח לכל ציון שהבוחן יתן, אפילו אם זה לא יהיה 100.

תודה לכולם על כל התגובות הנפלאות, הן ממש משמחות אותי, וכשאתם אומרים שאני יהיה שחקנית אני ממש עפה לשמיים,

אבל, אני עדיין לא כל כך מאמינה בעצמי ולא בטוחה שיש לי את  הכישרון המספיק בשביל להיות שחקנית.

זה הכל מעגל אחד גדול! שיוצר אצלי פחד מסויים, אולי ברגע שאני יתחיל להאמין בעצמי המעגל הזה ישבר ואני לא יצטרך מלא אנשים כדי להבין שאני טובה!

ואחרי כל החפירה הזאת P:

יש לי שני משפטים לסיכום-

1) מדהים איך הזמן עבר כל כך מהר- תנצלו כל דקה

2) החיים הם כמו עפיפון, פעם אתה למטה ופעם אתה למעלה

אוהבת אותכם

טוליש

[רוח ורן חולה עליכם!]

ניצי אהובי הניצחי אני מתגעגעת אליך מאוד והפיזמון של השיר מוקדש לך P: ]

והינה שיר שנדבקתי אליו בזמן האחרון [הוא השיר הפתיחה להצגה שלנו] וגם המילים שלו מדהימות תהנוווו