הכל התחיל מהאווי שאני ורחלי כתבנו במסנג'ר- "מי שלחץ על הדק, דם את ליבו מכתים, במלחמות לצדק, גם ילדים מתים" יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

משם התחלתי לשמוע את השירים- "פרח" "רקמה אנושית" ופונאר".

ובאותו הזמן הסתכלתי על תמונות מפולין. לאחר כמה דקות הדמעות החלו לרדת.

כל שנה יום השואה משפיע עלי במידה מסויימת אך השנה זה היה שונה לגמרי.

אחרי שנירגעתי טיפה ונעצרו הדמעות [חיבוק מאחותי בהחלט עזר] ירדתי למטה ופתחתי את הטלוויזיה, וכמובן שזה היה דבר מאוד לא חכם.

הייתי במין מצב רוח מוזר כזה, האווירה הייתה עצובה, ככה שכמעט כל דבר היה גורם לי לבכות.

התחלתי להעביר ערוצים, בחלק מהערוצים הראו סרטים דוקומנטרים ובחלק השני את כל סרטי השואה [שאת רובם אני מכירה, לפחות בשם].

כמה שהעברתי ערוצים האווירה נישארה אותו הדבר, ורק גרמה לי להיות עוד יותר עצובה.

בשלב מסויים פשוט העברתי ל- MTV ושמעתי שירים כדי להירגע...[יכול להיות שזה מפגר או מעליב את היום הזהלא הייתי מסוגלת יותר].

ואז דיברתי עם יוחע החמוד הזה[!!!] והוא בא אלי ודיברנו מלא על נושאים אחרים ככה שמצב הרוח הרע והעצוב די נעלם [טנקס יוחע].

אחרי זה עלינו לטקס, שם היה מאוד עצוב ומרגש.

כשחזרתי הביתה בדיוק הראו את העצרת הראשתי עם כל מיני שירים וסיפורים עצובים  ואז התחלתי עוד פעם קצת לבכות.

כמה זמן אחרי אני ויוחע יצאנו לעשות סיבוב התאווררות P:

כשחזרתי ישר הלכתי למיטה וחשבתי על כל השישה מיליון יהודים שנרצחו בשואה, על המסע לפולין ועל כמה שהוא השפיע עלי.

קראתי הרבה ספרים וראיתי הרבה סרטים ותוכניות ועשיתי הרבה עבודות על השואה, אבל רק במסע באמת קלטתי מה קרה שם.

כמשהייתי קטנה שאלתי הרבה שאלות וגם בפולין שאלתי אך כמובן שעל רוב השאלות ששאלתי, אני בחיים לא אקבל תשובה.

אבל עצם העובדה שאנו שואלים את השאלות, זה אמור שאני זוכרים! שאנחנו מתעניינים וממשיכים לחקור ולגלות פרטים.

אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה [או בעצם את כל הבלוג הזה!] לשש מיליון היהודים שנרצחו בשואה ומתוכם למשפחתי שלא שרדה.

משפחת זונטג-

ההורים, ארבעת ילדיהן ובני משפחתם.

משפחת מרקוביץ-

ההורים ו-11 ילדיהם

משפחת גרוץ- ההורים

משפחת פרייטג - ההורים ושלושת ילדיהם

יהי זיכרם ברוך