אהובתי היא כבר לא.
כל מה שיש עכשיו זה הרבה סכין בגב ומאמצים מטורפים מצידי להשאר, כשכל הגוף שלי אומר לי ללכת.
אולי כדאי שאני אלך,
אולי זה בכלל לא שווה את זה.
הן יודעות כמה אני סובלת מזה - ועדיין מרגישות הכי נוח בעולם להמשיך.
והן יכולות להגיד כמה שהן רוצות שזה מפריע, אבל אני יודעת שזה לא, אני יודעת.
כי אחרת לא היה להן כ"כ קל לשכב כ"כ מהר.
מצטערת, אבל נימאס לי מהשקרים.
אולי אני פשוט אלך עם הגוף שלי - אולי הגיע הזמן לניתוק, כי זה ברור שהמאמץ לא הדדי.
הבעיה העיקרית היא שיש לנו חברות משותפות - מה שהורס בטירוף.
ומפחיד אותי לאבד את שאר החברות שלי בגללכן.
בא לי להקיא עליכן,
להקיא אותכן,
שתצאו, שהכל יצא, וכבר תפסיק לכאוב לי הבטן.
כי כן, פיזית, כבר שבועיים כואבת לי הבטן, אין לי תאבון ויש לי בחילות.
מהסיבה הזאת.
אז אולי הגיע הזמן.
לדחוף אצבע לגרון ולהקיא.
להעלם, לנתק ולשכוח.
כי עושה רושם שאני לא מספיק חשובה בשבילכן, אז למה שאתן תהיו בשבילי?
זה ניגמר,
אנחנו ניגמרנו,
הרסתן הכל - ובאמת, באמת שניסיתי.
אבל זה לא עובר, אפילו לא טיפה.
כל רגע שעובר גורם לי להרביץ לך יותר, אבל אני לא מסוגלת לפגוע בך,
וכל החרא הזה סתם מיותר.
זה ברור שאני מיותרת.
זה ברור שאני מיותרת.
זה ברור שאני מיותרת.
זה ברור שאני מיותרת.
זה ברור שאני מיותרת.
זה ברור
שאני מיותרת.
אז נחזור לדרכיי הטובות והישנות,
למרות שכבר חזרתי אליהן.
3> סנה - שברור שהיא מיותרת.
[אז הגיע הזמן ללכת.]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
