| 6/2007
סיפור חדש-ישן.
היא נכנסה לחדר שלה, הדירה הייתה ריקה, שקט שכל כך אפיין אותה. היא חלצה את נעלי הבובה שלה בכניסה לחדר ובתנועת רגל קלה דחפה אותן מתחת לטואלט הקטן שלה. היא הניחה לעליונית לגלוש מעל כתפייה עד פרקי היד ואז הסירה אותה לגמרי וזרקה ברישול על הכיסא. הוציאה מאוזניה עגיל אחד ואז את השני. הסירה את האיפור בעדינות. מחקה את המסכה שלה. היא נדהמה, כמו כל לילה מחדש, לגלות את הפנים מתחת לאיפור. היא כל כך התרגלה למסכות שלא זכרה תמיד איך היא עצמה נראית.
היא הביטה במראה וניסתה לראות את מה שהם רואים. אבל לא ראתה.
היא משכה מעליה את החולצה ולאט פתחה את כפתורי המכנס שלה, שצנח עייף על הרצפה. היא הביטה בגופה החשוף, כשרק תחתוני התחרה שהחורים לגופה, מנסה לראות את מה שהם רואים, אבל לא הצליחה.
גופיה לבנה דקה נמשכה מן הארון החוצה, היא לבשה אותה וזו נצמדה לעורה בהרגשה המוכרת מדי.
היא לא אספה את שיערה, מפני שזמן רב מדי היה אסוף. הוא היה שחור וחלק, הגיע עד מרכז גבה.
היא נכנסה למיטה, סדין הסטן לגופה. היא שנאה סטן, אבל כל השאר היו בכביסה. וכמה שהיא כיבסה וייבשה, ואף פעם לא התייבשו, זה חזר על עצמו.
היא הביטה בכוכבים שזהרו מעליה, בתקרה, וניסתה לדמיין דברים שלא יהיו שלה. היא ניסתה לזכור איך הייתה פעם, מזמן, לפני המסכות, לפני הפחדים.
פעם, כשעוד ידעה מי היא, מה היא רוצה, איך, מתי, עם מי והכי חשוב- למה. הלילה, כמו בכל לילה לא יכלה לענות על השאלות האלה.
כשהיא נרדמה, הן היו שם, כרגיל. מחר שוב תתלה אותן על חבל הכביסה. זה שעבוד שלא נגמר.
בבוקר קמה, חום אמצע אוגוסט עטף את גופה והיא הרגישה חנוקה. היא לבשה מכנס קצר ויצאה החוצה לתלות אותן, שיתייבשו. כשסיימה חזרה לבית, כשעמדה עירומה מול המראה באמבטיה שוב ניסתה לראות את מה שהם רואים ולא הצליחה. המים החמים ליטפו את כל קימורי גופה, כל שקע וכל תו. הרגשה מוכרת מדי.
היא יצאה מהמקלחת, מגבת עטפה אותה עכשיו. שיערה טפטף לאט במורד גבה. היא התלבשה בשמלה הלבנה שאהבה, והתאפרה בצורה עדינה. על האיפור שמה מסיכה ויצאה לשם.
שם היו כולם, חופש במסווה של מסגרת. גבולות מדומים, שאיש לא באמת ניסה לתחום. היא הייתה רגילה למקום. לרוב הוא אפילו עשה לה טוב.
זה הם שעשו לה רע. ואולי היא זו שלא בסדר? אולי היא השונה? אולי עולם בסדר והיא הדפוקה?
היא ראתה את ההוא עם העיניים הכחולות וההוא עם הגומות, גם ההוא עם התלתלים והאחר עם הפסים. כולם אמרו לה את אותו הדבר. בכניסה האחורית הייתה מראה גדולה, היא עצרה מולה. מנסה לראות מה הם רואים ולא ראתה.
ולרוב היא שתקה.
כי עם מי יש לה לדבר?
הרי כולם רואים דבר אחד ורק היא אחר.
אז ראו אותה מציירת על קירות הבתים, ולא הבינו את המסרים.
לפעמים הייתה כותבת שירים, כעוד איכשהו מצאה מילים.
היא המשיכה לתלות בכפייה, למרות שלא התייבשו, תלתה אותן חזרה.
המראות לא הראו לה את מה שאחרים רואים.
והמסכה המשיכה להסתיר את מה שבפנים.
וכל מה שהיא רצתה זו רק מילה קטנה.
אחת שלא תגרום לה להרגיש זולה.
אחת שלא מייאשת.
אחת שתגרום לה להרגיש שייכת.
אז היא חזרה הביתה, והסירה את הבגדים.
היא הביטה במראה, ולא ראתה לבחורה שם פנים.
זו הייתה המסכה שנפלה מפניה.
נשברה וחשפה את פחדיה.
היא נכנסה למיטה והן הופיעו.
היא נרדמה בידיעה שגם למחרת הן יגיעו.
ובבוקר קמה ותלתה.
אותו השעבוד, אותה החולשה.
תולה את הדמעות על החבל, שיתייבשו, אבל תמיד צריך לתלות מחדש, השעבוד לא נגמר, זה רק הזיכרון שנצבר, עוד לב שנשבר, הכל בעצם עבר, שיחזור הרי, גם מחר.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
