אתמול כשקמתי מהשינה, גיליתי שנפלה לי עין! פאקינג עין!
"חיים שלי! נפלה לי עין! תראי איך אני נראה!!"
"אתה יפה כמו תמיד" היא ענתה בנונשלנטיות, ונתנה לי נשיקה על המצח.

אתמול בדרך למכולת נפלה לי רגל. ככה סתם, בלי התראה מוקדמת.
חזרתי לבית נסער. "יפה שלי! לחבר שלך נפלה רגל!"
"נו אז מה?" היא ענתה לי באדישות. "מה זאת אומרת אז מה?! אני בלי רגל, וחסרה לי עין!"
"עזוב אותך משטויות, לך שטוף פנים ובוא לשולחן, הכנתי לנו ארוחת צהריים..."

אתמול כשניסיתי לחצות את הכביש, בלי עין ובלי רגל, אנשים מסביבי התלחששו וצחקקו.
המבטים גרמו לי להאדים, הקולות גרמו לי לרצות לקבור את עצמי.
חזרתי לבית עצוב וצולע, והשפלתי חצי מבט.
"הכל בסדר?", היא שאלה אותי.
"לא. הכל לא בסדר"
"איך את נשארת איתי? פעם היו לי פנים יפות, שתי עיניים, שתי רגליים... תראי אותי עכשיו... אני חצי בן אדם"

- "ומה עם הלב שלך?"

"מה איתו?" אני שואל בתום לב.

- "גם הוא חצוי?"

"הוא... הוא כמו שהוא היה תמיד..." אני עונה.

- "ומה עם כל מה שהיה בתוכו?"

"הכל כרגיל אני מניח..."

- "מעולה" היא עונה לי, "בא לך לצאת לסרט?"