אפשר לומר שאני אוהבת את המשחק הזה, כי אני תמיד משחקת על בטוח. כמו שאם נשחרר ציפור מחוץ לקן שלה - היא תהיה מאושרת ותתעופף הלאה. הריגוש שמספקת לי תחושת חוסר הוודאות הוביל אותי הרחק הרחק מהבית.
אבל יש רגעים.... שאני מתחילה לרעוד, הטעות המושלמת שיכולה להרוג אותי בכל רגע.
זה מסמן לי באותיות מודגשות שיש שלב חדש שאני צריכה לעבור, לקחת סיכון, לקפוץ שוב לעוד אגם של מים קרירים.
אני מוכנה ליפול, לשבור ולאבד הכל, ואנחנו עוד מרקדים על קו השבר...
זה יכול להיגמר, אבל אני דווקא חושבת להישאר.
דמיינתי כבר אינספור פעמים, כמה אני רוצה לשכב מתחת שמיים בוערים משמש שתסנוור ותלטף אותי. זה מסוכן לי, אני יודעת.
לא השמש.
לאיזה מהדברים בדיוק אני אומרת - לא?
מתחדדת.
מה קורה כשמושכים דבר עוד ועוד ועוד, ועוד קצת? הוא מתפוצץ כמו בלון ענק ומלא מים ומרטיב את כולם כך שאי אפשר לפספס שהיה כאן פיצוץ.
אני פוגשת את הפיצוץ הזה בכמה מישורים. אסור למשוך דברים. אסור להתפשר עד עוד קצת ועוד טיפה.
החוכמה היא לדעת מתי הרגע הנכון לחתוך, גם אם הנסיבות לא מושלמות ואולי זה נראה כמו משהו שאפשר בקלות להתחרט עליו אחר-כך.
עדיף להתחרט על חיתוך ישיר מאשר להתבאס על פיצוץ אדיר.
כל נשימה, היא כמו לקיחת אוויר אחרונה לפני כאב הלב. ואולי אני יכולה לחכות?
אבל אני עדיין רוצה לנשום את זה פנימה, כמו רוח של קיץ.....
מגיע לי לשחרר קצת את המושכות והחבלים ההדוקים שהצבתי סביבי.
לא יודעת מה יש שם בסוף אבל אני דוהרת לעבר האופק, ומשום-מה אני ממש בטוחה שיש שם משהו טוב.
סומכת מאוד.
מ ש י
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
sSilense