הבלוג של אחת שחולה על צילום:)

כל יום נשאר אותו דבר.. האישה הזקנה שיושבת לה בפינה, ליד הביה"ס מביטה לה על האופנוע שנוסע מחכה לה למישהו לא מוכר וכל יום יושבת לה באותה פינה. הנהגים שנוסעים מהר, לחוצים לא לאחר לעבודה ובגללם יש פקק ליד הביה"ס,

שוב, הנהג מונית שאני נוסעת איתו מתעצבן למה יש פקק? "למה הוא עוקף אותי המכונית הזאת ראית איזה חוצפן?" שוב, כל יום אני קמה והמילה הראשונה שאני שומעת:"אל תאחרי לביה"ס! יש לך

יותר מידי חיסורים! את לא תצליחי ככה להתקבל לתיכון.." לחוצה לאחר, לא בא לי להגיע לא רוצה לקום מהמיטה החמה והנעימה, בחוץ שקר ויורד גשם אבל יש ימים שאני באה ויש ימים שלא. לביה"ס כמובן. שאני לא באה אני מרגישה רגשות אשם.. אבל למי יש כוח לקום בבוקר מהשמיכה הנעימה בחוץ שקר רצח בחוץ? כל לילה, תמיד חושבת אותם מחשבות. "את מי לדמיין לפני השינה מחבק אותי?" לפעמים יש את מי לדמיין, לפעמים אין. רק חושבת וחושבת מחשבות של יום-יום . "מעניין מה יהיה מחר, אני מקווה שלא

יהיה מבחן או משהו כזה משעמם" לפעמים נלחצת . "נו ומה עם נכשלתי? אסור לי לאחר ירשמו לי הפרעה, אבל אני

חייבת לבוא מחר לביה"ס יש מבחן אם לא אצליח להתעורר?" המחשבות האלו מפריעות לשינה... חושבת...וחושבת..עד שאני מצליחה להירדם. פותחת את העיניים ושוב כמעט יום שנשאר אותו דבר. ב7-8 בבוקר, תמיד השכנים הפיליפינים יורדים עם הכלבים שלהם. אחת פודל, והשני סוג אחר,... שכחתי איך קוראים לו. שאני באה ישר לביה"ס, אני רואה שוב את השומר הרוסי המעפן עם הפרצוף

המחוץ, עם השקפיים השמנמן שלא אומר שום מילה לכל מי שמאחר או שמגיע

לביה"ס. ישר שאני נכנסת שוב לביה"ס שואלת את עצמי:"איזה שיעור יש עכשיו? מה יקרה

אם אני אאחר?" ואז אני מגיעה לשיעור ולא שמים לב שאיחרתי. איזה הקלה. יש את האלה, השטינקרים שמזכירים למורה לתת לי הפרעה. עד כמה אפשר להיות משועמם? אבל כל יום נשאר אותו דבר... אחרי הביה"ס, יורדת עם הכלב שלי, ושוב התפוזים יורדים מהעץ ואני בועטת בהם. הכלב שלי נובח על כל אופנוע שהוא רואה, ואחרי שאני מטיילת איתו אני הולכת

לישון צהריים. או נפגשת עם חברות, או לומדת עם מורה פרטית. כמעט כל יום נשאר אותו דבר.. לפעמים נמאס, לפעמים לא. ת'אמת די נמאס, אבל ככה היא השגרה... יורד גשם בחוץ, שוב..ואני בחוץ מצלמת ומצלמת מה כל מה שיש לצלם. שמשעמם

לי אני אוהבת לצלם לפרסם את התמונות.נשמע מעניין לא? יש כאלה שחושבים שאני משועממת שאני לוקחת את המצלמה לכל מקום ומצלמת

כל מקום, אבל לי לא אכפת, אני עדיין מצלמת כי זה מה שאוהב תמיד. חושבת לעצמי, כבר עברה חצי שנה? אני מרגישה שרק עכשיו עדיין תחילת השנה, כבר מחצית שניה? מתי יש תעודות? כבר מתחילים לסדר את הספר מחזור?, מה כבר הסתיים לו כיתה ט'? איך הזמן נעלם כ"כ מהר? כבר אני אהיה בתיכון?, מסיבות מחזור ועניינים של סוף שנה, כבר יגיעו? ואני אהיה בת 16 השנה.. ואולי ללמוד נהיגה עוד חצי שנה! ואח שלי כבר יש לו צו ראשון.. כבר הוא יהיה בצבא? איך הזמן כ"כ רץ?

והחברה של אבא כבר שנה חברה שלו?

כמעט שנה...בקרוב הוא יעבור דירה ואולי אישן אצלו, אולי הם התחתנו?

נראה לי שכבר אני פחות שונאת אותה, לפעמים היא נחמדה לפעמים לא.

אבל צריך ללמוד להכיר אותה היא חברה של האבא..

אבל חברה שלו כבר שנה? איך הזמן רץ?

[