הייתי אטומה במשך שנה שלמה בתוך קופסת טפוור מהסוג שנאטם בצורה הכי הרמטית שקיימת.

ואז בבת אחת נפתח לי המכסה, חזרתי להיות אני- עם המגרעות ועם הדברים החיוביים, חזרתי לצייר, ולרכב, חזרתי להיות שמחה, באמת, מבפנים ועצובה עם סיבות.

העיניים הנוצצות שלי חזרו יחד עם האנרגיה הפורצת, ההיפראקטיביות הרעננה, הילדותיות והבגרות שהיו מעורבבות בי כאילו מדודות לפי החשק האישי שלהן.

ועם כל הנ"ל, שחזרו אליי, למקומם, גם הגיעו אנשים שלא האמנתי שאשמע מהם שוב.

בינהם כמה מכם.

כל כך התגעגעתי למקום הזה, לא מצורך אלא מטעמי נוסטלגיה וגעגועים אל עצמי ואלכם.

איך השתנת פתאום, כאילו לא עברה שנה ומשהו מאז שדיברנו פעם אחרונה אבל כל כך הרבה השתנה אצל שנינו, מחבקת אותך מרחוק ובכל זאת בימים האחרונים מרגישה אותך קרוב.

גרמת לי לחייך מבפנים, עמוק, אחרי הרבה זמן שזה לא קרה ומאז שחייכתי- הוא לא הפסיק ולא יפסיק:)

מחבקת את כולכם, מי שעוד נשאר כאן בכלל.

אדלפה. (נינפת החופש)=]