הביאו היום לכיתה ערבי ויהודי שניפגעו מהאנטיפדה.
לדבר איתנו.
לראות מה אנחנו חושבים.
ערבי מול העיניים , שאח שלו נהרג על ידי חייל.
והיה לי כל כך הרבה מה להגיד.
כל כך הרבה.
אבל אז,
הרמתי את היד,
והתחלתי
"דוד שלי נהרג ע"י מחבל,
לפני 6 שנים.."
והגרון כבר התמלה בדמעות.
ובמקום להגיד את כל המשפטים החכמים שבניתי בראש.
התחלתי לגמגם ולבכות ובבקשתי שידלגו עליי,
ושמתי את הכפכפים מהר, ויצאתי מהכיתה
כי הבכי לא רצה להירגע.
וייצאתי מהכיתה ונתתי מכה חזקה לקיר.
וירדתי במדרגות בשיגעון מוזר. ניגבתי את הדמעות קללתי את עצמי בלב.
כל פעם מחדש.
למה אני בכלל מנסה לפתוח את הפה.
כשחזרתי,
אילן העביר עליי ליטוף
היהודי לחץ לי יד חמה,
והערבי חיבק אותי.
והתיישבתי
ודנה ליטפה לי את היד.
איתי בהה בי
וגם ככה על שאר הכיתה.
"מה?!מה.אני בסדר.כימעט צעקתי."
רק ניסיתי להעיר הערה קטנה..
[יוצא לי בחרוזים בלי כוונה]
אחרי זה הם גלשו לעניין השטחים.
וזה כבר לא עניין אותי.
כל המריבות על ויתורים.
והם לא מבינים שזאת הבעיה.
ואני. אני לא אומרת יותר כלום. זה תמיד יוצא עקום.
יש כאלה שיש להם עיינים חמות
וכאלה עם עיינים של מלאך
לי יש עיינים שואלות
ואתם יש לכם עיינים מרחמות
ובשבילו?
מה איכפת לו, הוא איבד אח.
טוב די אם הדיכי.
אני הולכת לישון. להעביר ת'באסה הזאת.
-
עריכה:
דדווקא כן עוזר לדבר על זה אם אמא.
פעם ראשונה.
וכן עוזר פשוט לשכוח.
והלכתי לעבוד בפיצה והיה נחמד.
עדין חורק אבל פסדר יהיה ממש טוב. אני רואה את זה .
ולא הכל שחור ולבן.
ואני מרגישה, באמא שלי מצויין:]
כינוי:
peli :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
