| 10/2002
 לא מרגלת, זונה
בשנתי הראשונה בתיכון אני וחברותיי נקראנו "הצלופחים של אורסולה", ע"ש צלופחיה של המכשפה הדאבה הירוקה ומוכת הפלולות שמכשפת בנות-ים שנראות טוב בביקיני (שזה קצת כמו לפגוש אותי כשאני במחזור). יחד היינו מתכננות תחבולות נגד כל האנשים ששנאנו, מרגלות אחריהם ולאחר מכן מתעללות בהם בכפייתיות. חודשים העברנו בציטוט לשיחות לבעלי סיסמא בלבד, שבועות היינו מנסות להשיג שערה או ציפורן לכבוד בובת הוודו המכושפת שלנו, שעות הפכנו את הארון במטרה למצוא עוד חולצה שחורה וגותית, בתקווה שתקנה לנו מעט מהלוק המבהיל של אנג'ליקה יוסטון והסקס-אפיל המגרה של מרלין מנסון. בעיקר בשביל שאחרי זה נוכל להרגיש כמו שגרירות העולם התחתון, כי רשע-פשע זה ארוטי נורא.
אף פעם לא הרגשתי נוח מדיי עם המרדף האובססיבי הזה אחר גושים שחורים של מסקרה (כי אני אישית מעדיפה במקום זה לרדוף אחרי גושים שחורים של חרא - ובמיוחד כאלה שלא מתקשרים אלי אחרי שהם דוחפים את הלשון שלהם לאוזן שלי). אבל הייתי ממשיכה בדרכי בעולם האופל אלמלא יום אחד, בעודי מצוטטת להנאתי לשתיים מהמיועדות להיות בובות הוודו הראשונות במהפכה, נתקע לי העקב בחריץ של הבלטות ברצפה. איך שאני באה לשלוף את הרגל משם, ככה אני מאבדת את שיווי המשקל, מביאה חליקה משולשת לאחור, ועוד מרחפת קצת באוויר עד שאני נוחתת ישר על התחת וצורחת את הנשמה בצורה שאפילו צורחות סדרתיות כמו ויטני יוסטון וכריסטינה אגילירה לא למדו. הכי דיסקרטי. שנים אחרי זה שחזרתי את הטראומה בניסיונות למצוא אופציות שונות לתגובה. אבל למזלי, כל זה התרחש ממש קצת לפני תקופת "יא' פולין", כך שחוץ מזה ששמעתי אותן אומרות את המשפט ששינה לי את החיים (בהמשך, בהמשך), לא קרה לתחת המרופד שלי דבר.
"יא' פולין" זו התקופה הקלורית הכי חשוכה בתולדות בן-טולילה, בה אגרתי סביבי לא פחות משנים-עשר קילואים טהורים ותמימים, ששמחו להתרכז בצורת חישוקים גדולים סביב בטני וירכיי ולא לרדת במשך יותר משנה. החולירות השתלטו על גופי תקופה ארוכה ונוראית, שכללה בתוכה פוגרומים איומים כגון "פרעות הסביח" (פסח יא'), "הפוש של קאפ בי" (פורים יא') ו"סיפוח האגן התחתון" (טיול יב'), ואפילו לא התביישו לכבוש את אזור הבירה - רגליי הסנוקר המפוארות שלי, כשהם נותנים לי עוד מכה ועוד מכה עד שמעלימים לי את האגו לגמרי. עודני זוכרת את אותה השבת השחורה, בה גיליתי שאני רולה דוחה. שהיתי בפולין אז, כחלק ממסע שמטרתו לחוות קצת מן השואה, ובאותו הערב התארגנתי לקראת ארוחה עם כל חברי המשלחת. תוך כדי שאני מתארגנת, אני קולטת שהדיזל36 האהוב שלי נפרד ממני באזור הברכיים וממאן לעלות הלאה, לארץ ה(מוב)תחת. ניסיונות פאתטיים מצדי ומצד חברותיי לחדר להעלות אותו נכשלו זה אחר זה, ואני נאלצתי לבכות ולהלוות מכנס מחברתי ל', שעד אז הייתה בהשוואה אלי פרה גדולה. ההכרזה "דיאטה כשנגיע לארץ" התפתחה ל"כשיגמרו המבחנים", ומשם ל"כשיבוא הקיץ" ומשם ל"החל מראשון" - שזו, נו, הכרזה שכל אישה יודעת שממנה אין מוצא.
התקופה הזוועתית הגיעה לקיצה רק באמצע יב', במבצע מחתרתי ארוך וקשה בחזית בשם "שריפת קלוריות הרייכסטאג", שהבהיר לשומנים הרשעים בדיוק איפה מקומם (אצל אבא) ולאיזו ארץ קדושה הם לא מתקרבים בחיים (ארץ נועית) - ואני יצאתי מהסיפור מלאת פגעים אך חכמה, עם הקפדה על הפרש של עשרים מספרים בין המשקל לגובה ותת-תזונה על כל צרה שתבוא. ככה זה, יש כאלה שלומדים במסע לפולין על השואה, ויש כאלה שחווים במסע לפולין שואה כמו שהם לא ישכחו בחיים שלהם. לפחות אני יודעת שהבת שלי תשמע ממני מספיק על זהותם האמיתית של הנאצים (שומנים מנוולים), ולא תניח את הרגל שלה בארץ המסריחה הזאת בלי שהיא מראה לי שיש לה בתיק לפחות חמש חבילות פריכיות וחבילת כדורים משלשלים אחת.
חזרה לסיפור הציטוט והנפילה במסדרון. הפסקנו כשצרחתי ונפלתי על התחת. אבל מה שלא סיפרתי הוא שתוך כדי שנפלתי שמעתי את אחת הפוסטמות שואלת את השניה "מה, היא מרגלת?", ואת השניה מצקצקת בתגובה: "היא לא מרגלת, היא זונה". א-הא! זונה! מוכר לכם? זה המשפט שאומר ריצ'ארד גיר לג'ורג' קוסטנזה כשהטרול בטוח שג'וליה רוברטס מרגלת מטעם החברה השניה. באותו הרגע הבנתי את מה שהייתי צריכה כבר להבין מזמן - לא רק רייצ'ל מ'חברים' משקרת כששואלים אותה מה הסרט האהוב עליה כדי לצאת מתוחכמת. גם אני. עד אז אולי ריגלתי אחרי אנשים וראיתי בדמיוני פיקות ומרדפים, כשאני עונה תמיד לשואלים שהסרט האהוב עלי הוא "ספרות זולה" - אבל הסרט האמיתי האהוב עלי הוא 'אישה יפה'. רק אותו אני זוכרת בעל-פה, רק בגללו אני נמשכת לגברים מבוגרים, רק בגללו לא התנשקתי עם יובל כשירדתי לו (אחרי שהוא שיכר אותי!), רק בזכותו באמת נהניתי כשהלכתי לאופרה, רק בגללו התחפשתי אז מול המראה לזונה (פירוט בפוסט שהלך לעולמו, תנצב"ה), רק באשמתו 'ויויאן' היה הניק-ניים שלי המון זמן ורק בגלל הקטע בחנות-בגדים אני תמיד נכנסת עם בגדים של ים לקנות בגדים ומחכה שיעיפו אותי מחנויות יוקרה (מה שלא עובד, כי אין יוקרה בארץ ומעולם לא הייתה).
ופואנטה? אין. סתם כי הסרט היה שלשום בערוץ שתיים ורציתי להוכיח לעצמי שאני בעצם ג'וליה רוברטס, שפשוט תקועה בארץ הלא נכונה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
