| 10/2002
 אחד כושי, חצי פרסי, שניים חלב
לפני כמה ימים יצאתי עם חברה לתקוע אופרייז בדיקסי. היה שלוש בלילה, היה מחזור, וכמו שקורה בדרך כלל במצבים כאלו - חשבתי שאני הולכת למות מרעב. בעודי יורדת על האוכל באמוק, הגיח משמאלי צל שחור ומאיים ונעץ בנו מבט חודר. "היי גירלס, וואטס אפ?", הטעים הדבר הענק, "קאן איי סיט היר?". תקראו לי מטומטמת, אבל אני לא רגילה שפונים אלי באנגלית לפנות בוקר, בטח לא כשכושי בגובה שתיים-שבע עושה את זה, בטח לא כשהוא עושה את זה במבטא של טקסס, ובטח ובטח לא כשהקסקט שלי מסתיר לי את כל החצי העליון שלו - אז שתקתי. והחברה הבהמה שלי שמחה לנהל אתו שיחה שלמה בנוכרית, כשאני, מצדי, מקבלת כאב לחיים מרוב חיוכים ומוציאה יותר מדיי אנרגיות על להיראות סובלנית ונחמדה. האם באמת נהניתי? ברור שלא. האם הבנתי משהו חוץ מה"וואט איז" והצחוק הכובש "הא-הא-הא"? נו, באמת. המשפט היחיד שאני יודעת פרפקטלי באנגלית הוא המשפט שלמדתי בע"פ לאוראל אקזם בזמנו, "איטס אה וישס סייקל אוף טרור אנד בלאדשט" לגבי דעותיי באקטואליה (ואין לי דעות במילים כמו אקטואליה). העניין הוא שלמרות שמצאתי דרך לתקוע אותו בשיחה, המצב הוא בערך הדבר האחרון שעניין את הג'ורדן של הפרברים שלנו. הוא העדיף במקום לבלוע מאה פנקייקים עם מייפל ובייקון, אבל אתם תנסו בכיוון של 'בואו לראות סרטים אמריקאים בוילה של החמש קומות שלי בהרצליה' - הכסף והאוטו מהכדורסל.
זה נגמר בסוף דווקא יופי. גילינו שהוא חצי-סלב כזה (ג'יי ווב מרמה"ש, מוכר?), קיבלנו הסעה הביתה (כי עם הכשרון שלי הבנתי שעל רשיון\תיאוריה\טסט אני יכולה לחלום, וגם הנכה השניה), והכי טוב - בנסיעה חזרה הבנתי שאני אולי הרגשתי כמו ג'ואי טריביאני עם כל האנגלית הזאת, אבל הוא בכלל לא קלט. בשבילו הייתי אותה הישראלית המצודדת שהוא פנה אליה ואל חברתה בדיקסי, וזה לא משנה אם הוצאתי מילה, או שיחקתי בנינה ברוש בטוק-שואו כשאני משרה מסביבי אווירה נורא חיובית ונעימה (מה שכמובן, עושה אותי לא רק מפגרת אלא גם מטהר אוויר מהלך שלוחם באוזון ושומר על איכות הסביבה, אבל מילא. אני כבר הפנמתי את זה שעם כל המזל הטוב שיש לי, המקסימום שיצא ממני הוא מי-קולון לנער ולעלם, וגם אז אני אצטרך לומר יפה תודה אם הוא לא יהיה לטיסה). בדיוק, בנות, אתן יכולות לשלוף את כל המילים הלועזיות שאתן מכירות ולשתול פאנץ'-ליינים קורעים כמעט בכל שורה (ע"ע דארק מהטוק-בק לפוסט הקודם וההלצות המושחזות שלו על התחת שלי) - אבל זה לא ישנה את העובדה הידועה: אתן תהיו מועילות בדיוק כמו הבנות של אתי פולישוק בישיבת-צוות של מייקרוסופט. אולי אפילו פחות, כי הן לפחות לא מזיינות במוח בלי הפסקה.
ובניגוד גמור מתקשר אלי שלשום איזה ילד אחר. בחור בן עשרים ואחת שמתעקש להיות מסתורי וטוען שראה אותי ברחוב לפני שבועיים ומאז ניסה להשיג את הטלפון (את שמי המיוחד הוא השיג לטענתו תודות לנדיבותו של בן-דודו החתיך, שזה איזה גוש שעיר רוטט שטוען שלמד איתי בתיכון למרות שלא ראיתי אותו פעם אחת. מצד שני, את זה אני יכולה גם לתלות בחוסר-רגישותי המבישה לסביבה, לשואה ולאנשי המח-עצם). אז יכולתי להיות קטנונית ולספר לו שאני בכלל לא הולכת ברחוב לאחרונה - פשוט כי אני מעדיפה במקום זה לשים גלגל"צ גבוה ולרקוד על המיטה, אבל נראה לי הרבה יותר עדיף להסמיק ולהרגיש נחשקת. חוץ מזה שהידע הכללי שלו בנוגע לביוגרפיה שלי היה כל-כך ממצה, עד שסתמתי את עצמי בהחלטה ובקטע הפולני שאומר שמאיפה שאני נמצאת, באמת אין לי מה להפסיד (עוד מיתוס שחייבים לנפץ. האם הרעב המיני הפגום שלי והרצון האמיתי להרוג כל אחד שמדבר אלי נכללים בקטגוריית ה'אין להפסיד'? לי נראה שלא). תזרמי. למה את לא זורמת? אישה סתומה.
אני, שהייתי באותו היום באמת מעל ומעבר בכל הנוגע לדיני-אישים - כי נודע לי שמורן הזונה (הידועה גם בשמה 'מורן הזונה'), שהיא האויבת הכי גדולה שלי מאז התיכון, נפצעה בתאונה (ידעתי שזה עניין של זמן עד שהטבע יביא בכונפה) - החלטתי לתת לשובבני המתאמץ להראות לי מה הוא יודע לעשות, ובתמורה סיפרתי לו על עצמי אפילו יותר ממה שהוא רצה (כדי לקזז את שתיקת הג'יי מלמעלה). סיפרתי על הכל. על איך הייתה לי ילדות עשוקה בתור בת בכורה ("הסתכסכתי עם אמא אחרי שלא הביאה לי מאה שקל"), ואיך זרקתי על בנות עם חשמל סטטי בשיער מהכיתה שלי ניירות קטנים ("אני תמיד בעד להתנסות"), ואיך אני סולדת מתרבות המסטיק ("ודווקא מאסט אני אוהבת"), וברור שעל כדורגל אני בכלל לא רוצה לדבר ("על כדורגל אני בכלל לא רוצה לדבר"), והוא הקשיב. ככה איזה שעה. אני מדברת ומדברת ומדברת, כל פיפס בחיים הבנאליים לחלוטין שלי מקבל צבע, אור ונפח, וההוא אפילו לא התחיל לשלוף את קטעי הג'יי לנו שלו. עד שהחלטתי לתת לו להכניס גם איזו שאיפה.
הבעיה היא שלחמוד שלנו לא הייתה בדיוק שאיפה. ויותר מזה, השובבני הרומנטי שהתחיל איתי בטלפון התגלה יותר כמו פינוקי הולך לגן. אני דיברתי על עצמי עוד ועוד, ובכלל לא יצא לי לגלות שהוא השתחרר מהצבא אחרי ארבעה חודשים ("כי זה בית-כלא שם!"), עבד בקיוסק ("אחלה כסף, מה"), אחרי זה בחלקי-חילוף ("ואללה זה טוב"), אחרי זה במוסך ("התפטרתי"), ועכשיו הוא רוצה לפתוח עסק. "איזה עסק?", שאלתי, והתפללתי בלב שהוא מדבר על משרד עורכי-דין, מכון לרפואה אלטרנטיבית או 'וינאמפ - הדור הבא'. והתשובה לא איחרה לבוא - "אני רוצה לפתוח עסק לשטיפת מכוניות!". מה??! "כן, בואנה, חבר שלי עובד בשטיפת מכוניות עושה שבע אלף שקל בשעה", הוא פירט. "אני גם אקנה עכשיו ככה אוטו מה-זה טוב שאני רוצה, אקח הלוואה קטנה ואשלם לבנק חמש אלף בחודש שלוש שנים ככה, וגם יהיה לי עסק מהחסכונות מהקיוסק". ניסיונות נואשים מצדי לאפס את הטמבל (או לכל הפחות להעיר אותו מהפנטזיה!) נכשלו מהר מאד, ואני גיליתי ששובבני שהפך לפינוקי עוד בהתחלה, הופך ממש לנגד עיניי לטיפשוני ולאהבלוני ולבישגדא. אבל הבעיה בטח אצלי. "למה, מתוקה, את אומרת שאפילו בלי מיתון לא עושים בשטיפת רכב שבע אלף לשעה?".
השיחה נגמרה באבחנתו המרשימה ("בואנה, את עקשנית את, אה?") ובקביעתו המסקרנת ("יש לך יותר שכל ממה שחשבתי...") של הדוקטור, ואני התחלתי לסנן אותו בפלאפון והבטחתי לעצמי להפסיק לדבר עם אנשים לפני שאני מדובבת אותם ו\או שואלת אותם למוצאם (הוא חצי פרסי. למה נראה לו שאני אצא עם חצי פרסי?). והאמת היא שהייתי מתעלמת מכל זה בשניה. אלמלא לפני חמש שעות הייתי מקבלת אס-אמ-אס מהגאון שכתוב ככה (וכדי להעביר את החוויה במלואה אני מעתיקה מילה במילה): "נראה לי שאת מתחמקת ממשהו ואין לי מושג למה??? אז... ): איינשטיין היה נחמד מאוד להכיר אותך, ואני לא יטריד אותך אז לילה טוב".
איסמי איינשטיין, וגם אני, אח שלי, לא יטריד אותך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
