ברגעים כאלה אני רוצה להיות ברזל.

כי על ברזל אפשר לדפוק והוא יהפוך להיות דק יותר ויותר עד שהוא יעלם.

אני פשוט דוחה את עצמי.

אני לא מסוגלת להסתכל עליי בלי למצוא דבר או שניים (או הרבה יותר.) למתוח עליהם קו אדום ולהגיד שאת זה חייבים לשנות.

מהאישיות עד למראה.

אני פשוט נגעלת.

כל בוקר אני קמה עם גישה של "היום אני אצליח" ואז אני שוברת את עצמי ואת כל הביטחון שלי בשניה, כי אני לא מצליחה.

כי אני לא רוצה להצליח.

כי אני כישלון.

כל כך הרבה דברים ועוד המון אחריהם פשוט שוברים אותי לרסיסים.

ולשמוע כל הזמן גערות. כל הזמן הערות. כל הזמן מישהו מטיף.

נשבר לי מזה.

אני מי שאני. ואני לא אוהבת את זה.

מה אתם רוצים שאני אעשה לעזאזל?!

כולה אמרו לך שש דקות.

פאקינג שש דקות ילדה דוחה!

וכמה הצלחת? בכמה עמדת בלי להישבר ולהתחיל להתבכיין?

נכון. מטומטמת, שתי דקות וחצי.

זה נראה לך מספיק?! זה נראה לך בסדר?!

כן, תפצי את עצמך על היום הדוחה הזה, קחי עוד ועוד. תאביסי את עצמך עד שלא תוכלי לזוז יותר.

והרי להקיא את כבר לא יכולה, אז מה ניסגר איתך בעצם?

את אומרת עליה שהיא פרה, ראית בזמן האחרון איך את ניראת?!

אני פשוט שונאת את זה.

ואני אפילו לא מצליחה לשנות.

אני נישברת על הדקות הראשונות של השינוי וחוזרת אחורה.

וזה כ"כ מציק.

ונמאס לי להרגיש כ"כ מטופשת. כי קטנה אני ממזמן כבר לא.

תמיד בתחרות עם עצמי, ותמיד מפסידה לתשוקות של רגע.

ובזה הרגע זה נגמר.

ממחר,

בלי הנחות.

אני אחרת.

באופי, במראה ובכלל- בהרגשה.

ואתה...

אל תגיב לי לזה בכלל.

הפעם, הדיעה שלך ושל אחרים בכלל לא מעניינת אותי.

שאי.