ריץ’ רץ’

________________________________________________________________________

היא משתקת אותי כל לילה מחדש. מעבירה בי צמרמורת, מבלי לגעת בי. בגדיה עוד זכורים לי, היא כבר לא. יושבת מולי ואני כבר לא מזהה את פרצופה. אולי כי היא כל כך קרובה או כל כך רחוקה ממני. זרה.

אנשים לא מבינים כמה קשה איתה וכמה קשה בלעדיה. אולי השכלתי בנושא זה. הנושא היחידי שמעסיק אותי יום ולילה. בלי מנוחה, בלי רגע נשימה.

היא טהורה כל כך ובו זמנית ממש לא. רגליה לאט לאט נעלמות ומשתלבות עם אור השמש שעל פניי. אני כבר לא רואה גם את שמלתה.

הייתי צריכה להתאפק. לא יכלתי וקפצתי לחבק אותה. היא נעלמה, שוב. אבל כל כך רציתי. אולי אני אשמה, שלא רציתי יותר ולא הסכמתי לקבל אותה, גם בפעם העשירית, ללב שלי.

היא קרצה! כן, קרצה ממש. כאילו מסמנת לי שעוד אפשר לחבק אותה. הושטתי לה יד, ונעלמו פניה בכל הלבן שהיה סביבה.

התעוררתי. כן, שוב אותו החלום שהיא במרחק אצבע ממני. אבל זה לא היה חלום. זה לא. תקופה של שנים שהמציאות הפכה לחלום בלהות, והלילה- חלום הבלהות נזכר להפוך למן מציאות.

כל מה שביקשתי ואמשיך לבקש הוא חיוך אמיתי ממנה. גם אם היא לא תחייך אליי. הייתי רוצה לדעת שהיא תוכל איי פעם לשכוח אותי, כמו שאני מנסה כל כך, ואז החיוך שלה יהיה שווה הכל. אני אולי שוב חולמת.

אם אקנא במישהו איי פעם, זה יהיה באדם המאושר, שלו היא תקדיש את חיוכה היפה כל כך.

צנח לי הלב שוב. אני לא חושבת שהיא מודעת לכוח שיש לה.

אולי אוותר, אולי אתקפל בתוכי ואשמור עליה במחשבות שלי מבלי שאף אחד יידע.

היא יודעת מי אני. היא יודעת. חבל שאני לא.

היא לקחה לי את האישיות, את האופי ואת כל התכונות שאי אפשר לגזול מאדם. בלי אזהרה, לקחה גם את הפנימיות שלי. 

הניגודיות שבה אולי מוצגת דרך המשפטים והמילים שהיא זורקת, היא מטעה נורא ולא קל לאפיין אותה, אבל הרגש שלה משקיט כל רגש רע שתנסה להעלות לגביה.

אולי אניח לה כעת לעוד 18 שנה.