ריץ’ רץ’

_______________________________________________________________________

הזמן: ילדות בלתי נשכחת.

המקום: סלון הבית.

שחקנים ראשיים: אני (ידועה יותר בכינוי 'ריינג'ר'), אחי (ידוע בכינויו 'פאוור') והטלוויזיה.

זורקת את התיק על המזגן וממהרת לתפוס מקום טוב בספה. מחפשת אחר השעון האבוד ונזכרת כל פעם מחדש שמיקומו נשאר קבוע. עכשיו כבר 12 בצהריים. מאוחר נורא. מדליקה טלוויזיה, לא לפני שאחי צועק שהפעם תורו.

שיט.

נו עוד יום שגרתי ומאתגר, כי אולי היום ישנו את סדר התוכניות ונופתע?

לא. זה לא קרה. בכל זאת נהנינו.

אולי פעם היה פעם, אבל לעולם לא אשכח אותו. אפשר לומר שהוא ריענון לדף באינטרנט שלא עובד. הוא חלק ממני. מרענן לי את התאים האפורים בראש.

נכון, כל הפואנטה ב'פעם' זה שהזמן לא יחזור על עצמו, ונייצר כל פעם עבר חדש. אבל אני לא רוצה. אני צריכה אותו. את העבר הרחוק. אסתפק גם בקרוב.

אין דאגות על הראש, רק שמחה בלב. אמיתית לשם שינוי. כמו תינוקות תקועים בבטן, שלא מודעים לעולם הגדול שמחכה להם בחוץ.

אני רוצה לשמוח ככה שוב. אפילו לדקה. להינות ולחזור להווה.

לא שאני לא שמחה מדברים אחרים, פשוט מתגעגעת לתחושה הזאת. ההרגשה שעכשיו עצורה בתוכי. אילו רק ידעתי איפה קברתי אותה.

אז כן, כבר חשבתי על מכונת זמן כזאת עם פנסים מהבהבים ואורות מכל כיוון אפשרי. צבועה בכסף וגדולה מספיק כדי להכיל אותי לפחות. בחלק הקדמי תהיה ידית ארוכה לפתיחה, ומהחלק האחורי יצוצו אלפי חוטים שאיכשהו יתחברו למכונה. בצד השמאלי יהיו שלושה פתחים; פתח אחד להכנסת שיקוי לעבר [שלא יחדל לרגע להיות שימושי], פתח שני להכנסת שיקוי לחזור להווה [למקרה ש..] ופתח שלישי, כבר אפשר לנחש- לעבור לעתיד [שיעלה אבק עם השנים].

היא תקח אותי הרחק לעולם מאושר, למקומות שהמילה גן-עדן הוא קללה.

אני אבנה אותה.

אולי הטכנולוגיה לא מספיק מפותחת, והשכל בטוח שלא, אבל איך הרצל אמר.. אם תרצו אין זו אגדה, ומי אני שאתווכח איתו.