ריץ’ רץ’

גל לבן אפל סחף אותי אליו. לא ידעתי אז איך זה ייגמר, אבל גם לא ממש יכולתי להתנגד. כל מעשיי היו ישיבה על חופיו המאופיינת בשקט נצחי. ככה לפחות חשבתי.

התעוררתי למציאות שחוקה, מהסרטים שתמיד ראיתי. אני לא אהיה חלק מהסטטיסטיקה, החלטתי. לחוף שלי לא יגיע גל ענק ויהרוס כל מה שבניתי או בנו בשבילי. העלים של עצי הקוקוס לא יתפזרו בין הגלים ואף לא יגעו במים הקודרים שאתה תנסה להביא אל חופיי.

הכל היה רק במחשבה.

או שלא.

הגל הלבן הגיע והעיף אותי לארץ זרה. כל כך רחוקה ממה שהכרתי. כל כך לא צפויה, ועם זאת, בא בהדרגתיות.

הסתכלתי סביב וכבר לא יכולתי להתכחש. זה אמיתי.

עכשיו זיהיתי, הגל היה לבן. ראיתי בצבעו הלבן נסיגה כלשהי. אולי גם היכנעות. לא ידעתי אז ממה. עכשיו זאת כבר לא חידה.

למרות שנסוג כביכול, הגל עדיין התקדם לעברי. אחרי שכבר שטף אותי וגרם לי להיחבט אל הסלעים בארץ האחרת. זה כנראה לא הספיק לו. הוא חזר בעוצמה גדולה יותר ולקח איתו את כל מה שהכרתי עד כה.

עכשיו אני מטיילת בארץ הזרה. מחפשת אחרי שרידים שהשאיר מאחוריו אותו הגל. אולי אני מתגעגעת להרפתקה. מתגעגעת לעוצמה, להרסנות ולתבוסתנות שלו ששבתה את הלב שלי.

למרות שטוב לי בארץ החדשה, אני מתגעגעת אליו. לכל מה שהיה דקה לפני שפגע, לכל מה שהרס כשבא ולכל הימים שהביא אחריו.