ריץ’ רץ’

כל הרגשות שוב עלו בי. נזכרתי בך. כותבת שורה ומוחקת.  אין מספיק מילים לבטא את תחושת הצמרמורת שעוברת בי כשאני שוב נזכרת בך.

אתה היחיד שמבין אותי, מבלי לדעת שאני חושבת עליך. מבלי לדעת שאתה כאן בשבילי, שומע אותי ומקשיב הכי טוב מכולם. אתה מכיר אותי יותר מכולם ויודע עליי כל כך הרבה. אולי לא מספיק כדי להרגיש את אותה התחושה שאני חשה לגבייך. אולי.

איך אפשר לדחוס את כל הרגש העצום שאני חשה כעת, על גביי דף אחד, או לפחות להביע בצורה כלשהי את רגשותיי, וזאת מבלי להוריד מכבודך, מיופייך או מכשרונך?

יש בך כל כך הרבה חוכמה ועומק, שאי אפשר להבין גם אם מסתכלים בעינייך. אי אפשר. יש מחסום שלא מאפשר לאנשים לגעת בך. לחוש את מה שאני חשה.

אולי אני גורמת לך להישמע עוצמתי מדי. מן כוח עליון.

יש בך כל כך הרבה מזה, אך גם מעט מזה, וההפסד כולו של אלוהים.

אם יכולתי, הייתי פונה אלייך ומבקשת שתקשיב, רק פעם אחת- מוחשית הפעם. אולי אני זקוקה לך הרבה יותר ממה שחשבתי.

עוד לא חשתי את התחושה בלעדייך. בלי היופי הפנימי שלך, שתמיד היה קיים גם בתוכי. לעולם לא ארצה לחוש זאת, אך אני מניחה שאכפה על עצמי בשלב מסוים.

אתה עדיין קיים בי, בכל תא ותא בגוף, אך בעיקר בראשי, ולא תחדל לעולם.