אני יושבת וחושבת ולפתע רצים לי קולות בראש מהעבר

לרוב קולה של אמא לפעמים גם עוד קולות לא מוכרים

דברים לא ברורים לגמרי נאמרים ואפילו לא בשפה שאני מבינה אולי אפילו סתם ג'בריש

אני לא באמת רואה את הדמות, רק קולות.

אולי הגעגוע הוא זה שמחזיר לי את אותו הצליל המוכר שוב ושוב

כבר מאז שאני ילדה קטנה אני זוכרת את זה.

מהדהד לי בראש ואני רק מנסה להזכר איפה שמעתי את אותן העברות, איפה שמעתי את אותם צלילי הרקע ואיפה שמעתי את טון הדיבור הזה.

מוזר, אולי מוכר אולי לא, אני רגילה לזה אבל מעולם לא באמת ניסיתי לפאנח את זה, אולי הגיע הזמן?

אולי אני מנסה להגיד לעצמי משהו עם קולות של אנשים שחשובים לי?

אני יודעת שיש לי הגיון בריא אבל אני רק בת 18

בחורה מטומטמת שיכולה לטעות פעמים רבות עד שההגיון הבריא שלה יהפוך להגיון שיכול להוביל אותה בחיים.

אין לי על מה להצטער כלפי האנשים, אבל אני צריכה להצטער כלפי עצמי בלבד.

עכשיו כשויתרתי על משהו בשבילך אבל יותר בשביל עצמי, אין לי יותר חלומות להגשים, אני לא יודעת מה לעשות עכשיו

כל כך לא רוצה לשבת בשילוב ידיים ולעבור את סדר היום הרגיל שלי שוב ושוב ושוב.

זה לא שאני הולכת להפסיק את מה שניסיתי וצלחתי

אני רק מתגאה בעצמי.

אומנם, כן, יש עוד על מה לעבוד קצת אבל זה בקטנה באמת.

אני אוהבת איך שהלב שלי נופל לתחתונים כשאתה יוצא שיכור לנסיעה ועוד בלי קסדה.

אתה אוהבת את היחס שהוא בעצם אי יחס שעדיין דואג לך.

אתה אוהב לעצבן אותי אני אוהבת להוריד לך את הפיוזים.