"אמת המידה לתבונה, התקן המקובל שעל פיו נמדדת השפיות בחברה שלנו, הוא רמת התפקוד, תשומת הלב ללקיחת אחריות, והיכולת, פשוטו כמשמעו,להמשיך לעבוד, כל עוד את במצב שבו את עדיין אותה את הפוזה החיצונית- מופיעה לעבודה, משלמת חשבונות- את נחשבת בסדר או מספיק בסדר. בנטייה לא להודות בדיכאון שלנו או של הקרובים לנו, שנקראת בימים אלו הכחשה, הוא דחף כ"כ חזק שייש מי שמעדיפים לחשוב שכל עוד את לא קופצת מהחלון אין לך בעיה של ממש" .

"באופן כללי זכורה לי תחושה טורדנית ומכרסמת, שהייתי רוצה שהיא תניח לי לשקוע לנגד עינייה ללא צורך בפוזות, וליפול מספיק נמוך בכדי להגיע לקרקעית ולקבל את העזרה שלעולם לא הייתי מסוגלת לקבל".

"אבל מה עושים כשנקודת המשכן היחידה שאת מכירה היא את? ומה אם את אפס מוחלט? ומה אם רק את יכולה לתפוס את עצמך?"

איבדתי שליטה על החיים שלי. על עצמי.

גדול   ^ ^

סבלנות, תקראו עד הסוף- שווה :)