אולי הגיע הזמן להגיד כמה משפטים בקול רם, בפורמט המגונן והיחסית פרטי הזה [בהשוואה לפייסבוק ודומיו] שנקרא בלוג...-
-
-
-
-
-
-
אני חושבת שאם אתם שונאים מישהו שנאת מוות, מאחלים לו את כל הרע שבעולם, לא מסוגלים להכיל את השנאה שלכם כלפיו כי הוא עשה לכם מעשים איומים [ברמה של רצח את אהבת חייכם],
תאחלו לו אנורקסיה.
הוו, המוות השקט.. אין נורא ממנה.
לא מגיע לאף אחד, בטח לא לבחורה צעירה ומוכשרת בת 20 כמו כותבת מילים אלו, לבכות באמצע השבוע מול המחשב כמו אחרונת האומללים כשהיא בבית אחרי שסגרה שבת בבסיס שהיא כבר לא מסוגלת לראות,
והכל בגלל שאיפה להראות אחרת...
הרבה אחרת, קצת אחרת, העיקרון הוא הרצון העז וההרסני הזה להראות אחרת.
זה נורא לשנוא את הגוף שלך, את הכלי שלך, את מה שמגדיר אותך ומציג את עצמך לעולם.
זה נורא להסתכל במראה ולחשוב שמה שאתה רואה זה פיסה של חרא, אבל הפיסה הזו היא שלך ואתה לעולם לא תיפרד ממנה.
זה נורא לרצות להכאיב לעצמך, וגם לבצע את זה, רק כי המעטפת החיצונית שלך לא נאה בעינייך.
זה נורא להרגיש את כל זה בדציבלים כל כך גבוהים, כשאתה בכלל לא שמן אבל הסטנדרטים של ימינו בלתי אפשריים וגורמים אפילו לבר רפאלי להיחשב "מלאה".
זה איום ונורא.
זה גוזל כל כך הרבה כוחות נפשיים, כל כך הרבה מחשבות ואנרגיות מושקעות בנושא הפעוט-לכאורה הזה..
מלחמות מתנהלות סביב השולחן.
דמעות זולגות בצורה אוטומטית בכל מקלחת.
אימון כושר הוא לא אימון לשיפור הכושר, הוא אימון לשריפת קלוריות ודילול השומן. הוא מאבק נגד עצמך, ככל שאת מזיעה יותר ומגיעה לגבול קצה היכולת והגוף שלך רק מתחנן למנוחה - ככה טוב יותר. התעללת בו, זיינת אותו, עינית אותו, כמו שהוא מענה אותך על-ידי היותו. למה אתה לא אחר? למה אתה לא מספק לי את הנראות שאני כל כך רוצה?
בנזונה. גוף בוגד. תירקב ותיטחן בחדר כושר שעות על גבי שעות, אחרי מה שאתה מעולל לי.
תשתפר, תיחתך, תיעלם, תרזה, תרעב, תלך, תשתנה, ואל תחזור עד שזה קורה.
זה נורא...
עצוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Berman