אני בעיקר מנסה כרגע להתחבר לכאב, לתת לו לעבור דרכי.
לא בכיתי המון זמן. גם כשהיא נפרדה ממני, גם כשהיא אמרה דברים כואבים - כאבתי מאוד אבל משהו כל כך עצור בי שמונע את זה ממני.
רק במדיטציה אחת לפני כמה ימים, הצלחתי באמת פעם ראשונה לבכות על כל השבועות והחודשים האחרונים.
אני מנסה להגיע שוב לאותו מצב שאני יכול לפרק מעצמי את כל הקליפות של "לבכות זה לא גברי", או שזה מראה על חולשה, או הביקורת העצמית שקיימת בי כל הזמן.
אני באמת רוצה להתחבר לכאב, לתת לעצמי להשתחרר וליפול כדי להצליח לצמוח שוב.
בלי היכולת לחוות כאב באמת, לא אוכל באמת לחוות שמחה באמת - תמיד אהיה לא פה ולא שם.
אני צריך להבין שעכשיו החיים שלי צריכים לשנות כיוון. אני צריך לשנות חשיבה.
אני לא יכול לתת לכל דבר להזכיר אותה, לכן אני צריך לכאוב ולחכות לרגע שהכאב ימצה את עצמו ואוכל להתחדש באנרגיות.
זה כבר לא משנה מה היה ומה לא, מלבד העובדה שאני יודע שנתתי את כל כולי.
ואם טוב לה בלעדיי, אני מאחל לה רק טוב. ועדיף שתשאר רחוקה ממני אם זה המצב.
מדיטציה. לתת למחשבות להיות. לחוות. לכאוב. להשתחרר.
I embrace my desire to
feel the rhythm, to feel connected
enough to step aside and weep like a widow
Is it right or wrong
Try to find a place
We can all belong?
Be as one
Try to get on by
If we unify?
We should really try
All this time
Spinning round and round
Made the same mistakes
That we've always found
Surely now
We could move along
Make a better world?
No it can't be wrong
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Circadian Rhythm