עיר הירח

אני קמולה

נכמשת לאט לאט אל עצמי:

קודם האבקנים נושקים לאדמה צחיחה,

התקוות מתקפלות אל הבויידם,

ורק לאחר מכן העלים יורקים את

טיפת השמש האחרונה השנה

בחוסר אונים.

שנת חורף קפואה נגזרת

כמו חוק ברור בלתי-כתוב

על כל הדברים הרכים,

כל שאינם מסוגלים לעמוד על שלהם.

לעצים התמירים יש שלכת;

אט אט בזוהר נוגה ומלכותי

הם מתקפלים לקראת הבאות,

מחכים.

אני פשוט דועכת:

בלי תרועות חצוצרות,

בלי שמלת ארגמן עדינה,

רק הקוצים הקשיחים של הקיץ

כמצע לתרדמתי.