עיר הירח

אני צועקת בחושך.

מרחבים נפרשים סביבי כמו

שטיח ריחני ומכשף.

הקרקע הנעה תחתי

מהירה מהמחשבות-

אני זונחת אותן בהקלה מאחור.

יש משהו אובססיבי בחזרה הזאת

לאותם המקומות, ובכל פעם

לעקוף את עצמי,

למנוע תאונה.

יש אנשים והם צוחקים ולקולם הד של

הר געש מאיים, אני משתנקת קור שחודר לעצמות

בנשימות של אדמה- לוחות טקטוניים נרעדים,

ועדיין לא נרגעת, מציבה חומת-שיניים-לבנות ביני ובינם:

אתם לא שייכים לכאן.