עיר הירח

הבדידות מבריקה מאור הזרקורים.

ענן בחדר מכסה הכל באפלה.

איכה נפשי, רוחי, נפלה

למראה הפנים המוכרים.

נסיונות מהוססים לדקור אמת

מציצים מתוך בורות בם התחפרנו.

אחרי כל כברת הדרך שעברנו-

האם כל שהיה ביננו מת?

האם בכל פעם לחשוש בשנית,

כאילו שני זרים אנחנו,

לשכוח כל מה שהנחנו

ביננו בתום מסעות-תענית?

לא! יש לזכור את האש המלחכת

שקירבתנו קרבת-אחים

עת את הקשיים עברנו יחד

בהולכנו בדרכים.

יש לזכור את היד המושטת

שתמיד הופיעה בחלומי

כטל נוצץ על פרחי הלילך.

יש לזכור את המפלט מעצמי

בעודני איתכם שוקטת.

כל זאת אף פעם לא אשכח.